בדד: על סגיב כהן, דיקלה וגוסטו

כמעט כל ניסיון לייצר צליל שונה בז'אנר המסתלסל סופג כישלון. הסיבה לכך נעוצה בקביעה שלקהל אין סבלנות לשמוע משהו אחר, ייחודי ומקורי. בכל פעם שמגיע זמר חדש שמעוניין לבדוק את הגבולות, הוא נתקל במפיק חריף שעונה לו בעדינות: "שמע, חביבי, עזוב אותך משטויות. תן לקהל את מה שהוא רוצה, חפלה ושירים שקטים לחתונות. ככה יהיה לנו רק טוב".

מעטים מאוד האמנים שהצליחו לשכנע מפיקים לצאת איתם לסיבוב הרפתקאות באולפן. אלי לוזון, באמצע שנות התשעים, הוציא אלבום בשם "בערבית מערבית" שבו הוא ניסה לעטוף שירי חפלה ערביים עממיים במוזיקה אלקטרונית. הכישלון היה כל כך גדול שלוזון בקושי מציין את האלבום ברזומה שלו. ניסיון נוסף לשלב בין סגנונות היה של זמר-יוצר בשם שמואל חזי שקרא לעצמו "סאני הייז" והוציא אלבום המשלב בין רגאי לסלסולים תימניים. בחברת האחים ראובני, שעמדה מאחורי הפרויקט, הרגישו שזאת יצירה שיכולה להפוך לאבן דרך. תוך זמן קצר היא טבעה בים הסוער של המוזיקה המסתלסלת.

גם היום פועלים אמנים שמנסים לעשות את זה קצת אחרת. הבולטים שבהם הם סגיב כהן, דיקלה וגוסטו. שלושתם מתאפיינים בצליל בהחלט ייחודי ונשמעים אחרת לגמרי ממה שקיים בפופ המסתלסל. סגיב כהן מביא השפעות ג'אז משולבות במוזיקה תימנית, אותה הוא מגיש על מצע של טקסטים מהמקורות ועיטורים אלקטרוניים. דיקלה כבר צברה היכרות רחבה יותר עם הקהל הישראלי: היא דיווה אאוטסיידרית, שהשירה ההיפר אקטיבית שלה בולטת מעל הלחנים המעולים, העיבודים העמוקים והטקסטים המצוינים. ואילו גוסטו מגיע מהטריטוריה של עמיר בניון בפרט והמוזיקה האנדלוסית בכלל, לה הוא נותן טוויסט מאוד ייחודי.

אלא שכל זה לא עוזר להם במכירות או בפרמטרים מסחריים אחרים. ההצלחות של סגיב כהן ודיקלה הן נקודתיות. כהן הצליח לייצר להיט גדול אחד – "חכי עוד רגע" – ועוד כמה מיני להיטים, ביניהם "ישקף". דיקלה זכתה בעיקר להצלחה תקשורתית עם השמעות אינטנסיביות לשיריה המוקדמים, "בוקר טוב" ו"אהבה מוסיקה". מעבר לכך, כלום. השלישי בחבורה, גוסטו, הוציא אלבום בכורה לפני כשלוש שנים ומעבר לביקורות מפרגנות האלבום נחל כישלון.

אפשר להאשים את הקהל בחוסר בגרות ויכולת לקבל את השונה או להאשים אותו שוב בעדריות. זה פתרון קל. במקום זה, כדאי אולי לנסות להבין את הקהל. הרי מסעדה שעכשיו מנסה להמציא מאכל חדש, לא יכולה לבקש מלקוחותיה לגלות אליו פתיחות כבר על ההתחלה. רבאק, התבשיל עוד לא מוכן.

סגיב כהן, דיקלה, גוסטו ויתר אמני השוליים של המוזיקה המסתלסלת יכולים להתהדר בנוצות של אמנות גדולה מהחיים, כזאת שהיא חכמה הרבה יותר מהקהל האהבל שהולך אחרי תרבות פופ ריקנית וסתמית. כל זה לא יסתיר את העובדה שבשורה התחתונה אותו קהל מטומטם ידע איך לקבל את השונה כשהוא הגיע בשל ומוכן. עופר לוי, היה אחד כזה. בתחילת הקריירה שלו, התעשייה לא הצליחה להבין את הקול הסנסציוני שלו. עופר בא גדול מהחיים ובז'אנר המסתלסל הוא זכה לבוז וללגלוג – עד שיצאה הקסטה שלו לחנויות. אז, כשהוא נפגש עם הקהל, ההתאהבות היתה ממגנטת ועד היום הקהל חולה עליו ויודע להעריך את קולו ויכולותיו.

במילים אחרות, הקהל יודע איך להעריך איכות. אפילו את זאת של סגיב כהן. עובדה. כשכהן כתב והלחין עבור גלי עטרי באלבום "מהמרחקים", החיבור עבד מצוין. גם כשדיקלה הלחינה לשלומי סרנגה את "מונו" התוצאה היתה הצלחה מסחרית עצומה. זה אומר שכשיש אמנות שסגורה על עצמה, הדרך להצלחה כבר סלולה.

אפשר להשוות את אמנות השוליים למחסן של רעיונות שלא בכולם אפשר להשתמש. פרץ היצירתיות חייב לעבור סינון שירגיע את ההשתוללות. נכון לעכשיו דיקלה מפוצצת את האוזן עם שירה אגרסיבית שיורה לכל הכיוונים ולא מצליחה לפגוע במטרה. היא חייבת להרגיע את עצמה כדי שהקהל יקשיב לה ולא ייבהל מההיסטריה שהיא יוצרת.

סגיב כהן, לעומת זאת, חייב לבחור: או ג'אז או סול או מוזיקה תימנית. הוא חייב לייצר מוצר שהוא מקשה אחת ולהחליט על הקו המוזיקלי הלא סגור שלו. בשיר "חכי עוד רגע" הוא בהחלט היה בכיוון וחבל שלא המשיך בקו הזה.

השלישי בחבורה, גוסטו, מנסה להגיש מוזיקה אנדלוסית אותנטית בעטיפה מרהיבה של כלי נגינה ועיבודים מענגים. החוליה החסרה ביצירה הזאת היא השירה שלו. ההגשה שלו נשמעת מנופחת, פלצנית ואדישה במסווה של נונשלנטיות. בקיצור, קשקוש שמשדר דאווין ריקני ומעצבן. הקהל יודע את זה והתוצאה במכירות.

אותו זלזול באינטליגנציה שמיוחס בדרך כלל לתעשיית הפופ, מגיע למעשה מהכיוון השני. זה לא שהקהל לא מבין את האמנות הזאת. הוא מבין אותה אבל היא לא טובה מספיק. הציבור לא מטומטם ולכן הציבור לא משלם.

אלבומו החדש של גוסטו, "כל מה שאני" (התו השמיני), ואלבומה החדש של דיקלה, "ארלוזורוב 38" (פונקול), יצאו בשבועות האחרונים לחנויות. אלבומו החדש של סגיב כהן, "שימני כחותם" (NMC), עתיד לצאת בהמשך השנה.