בשנים האחרונות, במקביל לטשטוש התחומים ב"תעשיה" בין עיתונאים ויוצרים, מבקרים ומבוקרים, התפשט המנהג של "גילוי נאות". על פי רוב, רשימות שמתחילות במילים אלו, מסתיימות בביקורת משתפכת. המקרה שלי ושל הארווי פיקאר מורכב יותר. מעולם לא פגשתי אותו, אבל אף על פי כן אני חש מחויב להצהיר: אינני מסוגל לכתוב על הארווי פיקאר ועל ספרו האחרון, "Our Movie Year" ביקורת אובייקטיבית, או ביקורת בכלל. כי למרות שביני לבין פיקאר מפרידות שלושים וחמש שנים, אני מכיר אותו מצוין, כמו כל מי שצלח את שלוש האנתולוגיות העבות שפרסם ואת "Our Cancer Year", הספר שבו הוא מתעד את השנה שבה חלה בסרטן. מי שלא מחבב את הארווי פיקאר, לא היה ממשיך מעבר לסיפור הקומיקס הראשון שלו.
ופיקאר לא עושה לך חיים קלים. לעיתים נדמה כי הסיפורים שלו משעממים במודע. כך גם בספרו האחרון, שבו הוא מגולל את חייו בשנה בה יצא לאקרנים הסרט המבוסס על סדרת הקומיקס שלו. גם בשנה הזאת, מסתבר, החיים שלו המשיכו להיות רגילים למדי. כן, הוא נסע מסביב לעולם, התחכך בשחקנים ובמאים מפורסמים, והסתובב בפסטיבל הסרטים באדינבורו בחברת האיש שגילם את דמותו בסרט, פול ג'יאמטי (שלבש חצאית סקוטית לכבוד המאורע). אלא שבמקביל הוא המשיך בסידורים יומיומיים, התמודד עם בעיות מכניות במכוניתו ונלחם בשיטפון בביתו, שעות ספורות לפני שלימוזינה אספה אותו, לקראת עוד נסיעה מסביב לעולם. ואם לא די בכך, ערב לפני הצגת הבכורה של סרטו מתרחשת הפסקת החשמל הענקית במזרח ארצות הברית, והוא חושש שבמהומה שפרצה הסרט יישכח.
גם רגעים אלה אינם מספקים תמונה שלמה של פיקאר. בכל ספר שלו, מדי כמה עמודים, מסתתרת כמוסת תוגה מרוכזת, שמתפוצצת בלי אזהרה מוקדמת ויוצרת תחושה אינטימית, כזו שקשה להשיג אפילו עם חבר קרוב. פיקאר מהרהר בקול רם - על החרדות שלו, על הדיכאונות שלו, על המוות, על חוסר היכולת שלו להשתחרר מדאגות היומיום, למרות המודעות לסופיותם של החיים. הוא עושה זאת בשפה פשוטה, בלתי פורמלית, מלאה בסלנג, אבל בהירה וכנה להפליא. הסידורים היומיומיים המשמימים הם חלק מהחיים, בדיוק כמו התקף החרדה שפוקד את פיקאר לפני אחת הנסיעות שלו לחו"ל. "וואו, לפני שנים הייתי נרגש כל כך מזה להתחבר עם אנשים חדשים, אולי להתחיל פרוייקטים מעניינים", הוא אומר בעודו מוקף בבועת מלל סוריאליסטית למראה. "אבל תראו אותי עכשיו. אני מפחד מדברים חדשים, מפרוייקטים חדשים. אני רק רוצה להיכנס למיטה ולהסתתר מתחת לשמיכה".
אל תפספס
עובד כדי לשרוד כדי למות
כל מאייר שעובד עם פיקאר והיו עשרות כאלה, לאורך השנים קולט פן אחר באישיותו. גארי דם, שאייר את מרבית הספר האחרון, מצייר אותו כקשיש חביב. גארי שמריי מצייר אותו בצורה כה ריאליסטית, עד כי קשה להבחין שמדובר בציור ולא בתמונה. אבל האיש שיורד עמוק יותר מכולם לנפשו של פיקאר הוא רוברט קראמב, האב המייסד של ספרות הקומיקס האלטרנטיבית. קראמב, ידיד של פיקאר והאיש שאייר את סיפוריו הראשונים, תיאר אותו בהקדמה לאחת האנתולוגיות שלו כ"אגו-מניאק, יהודי משוגע וקומפולסיבי". בהתאם, פיקאר שלו הוא אדם שעיר ומוטרף, טיפות זיעה נוטפות ממנו ועיניו כמעט יוצאות מחוריהן (קראמב מאייר שני עמודים בלבד בספר הזה, באחד מהם מספר פיקאר על חברו, זמר הפולק האלטרנטיבי, בילי בראג).
ספק אם פיקאר נראה במציאות כפי שמצייר אותו קראמב, אבל כך נראית, קרוב לודאי, נפשו המיוסרת. החרדות של פיקאר הביאו, מסתבר, גם להתקפי פאניקה בעבודה, שגרמו לפרישתו המוקדמת. מאוחר יותר, לאחר צילומי הסרט, נתקף בדיכאון, וטופל במכות חשמל. במקביל, שב והיכה בו הסרטן. בדיוק כשהתסריט האפרורי של פיקאר החל לזהור, חייו סירבו לשתף פעולה.
פיקאר החלים, אך לא נרגע. כפי שהוא עצמו מעיד סגולתו המרכזית היא מודעות עצמית במנות גדושות מדובר באדם אובססיבי. הוא אספן כפייתי של תקליטים וספרים, שעבד כל חייו כפקיד בבית חולים אבל צרך במקביל כמויות עצומות של מוצרים תרבותיים. בספר האחרון מעסיקה אותו באובססיביות ההישרדות הכלכלית. הוא מספר פעם אחר פעם עד כמה חשוב לו להשיג משרות נוספות של כתיבה בעקבות הסרט על מנת לפרנס את אשתו, ג'ויס ברבנר, ובתו המאומצת, דניאל (אגב, בניגוד למתואר בסרט, דניאל אינה בתו של האיש שאייר את "Our Cancer Year", פרנק סטאק. זה רק אחד מאי הדיוקים בסרט, שנעשו בשם החופש האמנותי). בעוד רגע פילוסופי עמוק בספר קודם, "Best Of American Splendor", מתעורר פיקאר בן ה-54 ב-5:15 בבוקר ומהרהר בחייו לפני היציאה לעבודה. "אתה עובד כדי לשרוד כדי למות. אתה משלה את עצמך שלכל מיני דברים יש משמעות". עשר שנים מאוחר יותר, מסתבר כי פיקאר צדק. למרות שיצא לגימלאות, אין הוא זוכה להתרווח ולהתענג על הישגי חייו.
למרות כל זאת, "Our Movie Year" מתאים רק לחובבי פיקאר ותיקים. הוא אקלקטי מדי, מגולל סיפורים דומים פעמים רבות, ודוחס פנימה בצורה לא מנומקת במיוחד פרומואים לדי.וי.די של הסרט, וגם את "האבדות והמציאות של הארווי פיקאר", קטעים בהם הוא מספר על אמני הג'אז והרוק האהובים עליו (בי.בי. קינג, קליפטון צ'נייר, פרסטון פאלפ, קינג אוליבר, רד אלן וגם אלביס הצעיר). בספר הזה גם חסרה שפת הרחוב האותנטית, שבה מדברים חבריו של פיקאר בבית החולים שבו עבד וברחובות ובשווקים של קליבלנד, ושאותה הביא פיקאר לסיפוריו הקודמים. לכן, כדאי להתיידד עם פיקאר באנתולוגיות הקודמות שלו. מי שיעשו זאת יתקשו שלא להמשיך ללוות את חייו של הארווי, לטוב ולרע, ברגעים המשעממים וברגעים ההרואיים. גם להם הוא יספק מעט נחמה בחיים האלה, שבהם אתה עובד כדי לשרוד כדי למות.
American Splendor - Our Movie Year by Harvey Pekar // Ballantine Books
* פורסם לראשונה ב-28 בפברואר 2005