וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חשמל סטטי: על "Heartbreaks For Fools" של אלקטרה

עינב שיף

19.7.2010 / 13:30

ההייפ סביב האלבום הבכורה של אלקטרה מבורך, אבל עינב שיף חושב שהוא רחוק מלהיות אלבום משנה חיים. בשביל זה צריך גם לרגש

בישראל, הייפ סביב להקה או אלבום הוא החדשות הכי טובות שיש. זה אומר שיש מספיק אנשים שנמאס להם לשמוע את הנחירות שמשמיע הרוק הישראלי במשך רוב ימות השנה, ומוכנים לנצל את מעמדם כדי להגיד למי שלא חי את הופעות ה"150 איש כולל מוזמנים שלוש פעמים בשבוע בתל אביב" שנמצאה תקווה חדשה. ואמנם, אי אפשר להתעלם מההייפ סביב האלבום החדש של אלקטרה, "Heartbreaks For Fools", שיוצא כשש שנים אחרי האי.פי הטוב מאוד שלהם, "Come Inside".

מצד הכלה, אלקטרה היא להקה שעשויה מכל החומרים הנכונים להייפ: טריו עם ניסיון של שנים; סולן כריזמטי, שעובר מסך בקלילות והינו איש תקשורת מחובר (גילוי נאות: בעבר עבד גם באתר זה) שיודע איך לעבוד במדיום שרק מבקש תשומת לב (וזו מחמאה); ואווירת חו"ל במוזיקה וקריצה פוליטית, שלא באה על חשבון קלילות השירים.

אותם שירים מגדירים היטב את הכשל בהבחנה שעושה רוב הציבור בין פופ ורוק. אם צריך לרדת לשורה תחתונה, אז אלקטרה עושים פופ, גם אם לא בסגנון של קישה, ליידי גאגא, מדונה או אייס אוף בייס, לדוגמה. לכן, כשהמוזיקה קליטה והלהקה מתקשרת עם הקהל הפוטנציאלי שלה כיאה לשנת 2010 נוצרת אווירה שמשהו קורה פה וכדאי לכם להיות חלק מזה – וזה טוב.

להקת אלקטרה. גוני ריסקין,
ברעיון הבסיסי ובחומרי הגלם של אלקטרה יש משהו שכדאי שהמוזיקה הישראלית תצטייד בו יותר. אלקטרה/גוני ריסקין

אבל כל הייפ מבורך צריך להיבחן גם ביחס למה שעומד מאחוריו: המוזיקה עצמה. בתחום זה, יש ברעיון הבסיסי ובחומרי הגלם של אלקטרה משהו שכדאי שהמוזיקה הישראלית תצטייד בו יותר, אבל יש גם חורים וחסרונות שאולי היה אפשר לעבור עליהם בשקט אלמלא אותו הייפ מדובר.

ראשית, אלקטרה היא להקה עם טווח השפעות רחב, אבל אלה באות לידי ביטוי באגרסיביות גדולה מדי שמקהה על האפשרות ליהנות מהן. כמות הקריצות לסופרגראס והקינקס ("Coming to Get You", "Better Sound", "Used Reflection", "Leaving Graceland") עוברת מעט את הגבול. חבל – כי אחרי שנים של הופעות וניסיון מצטבר, אפשר להאמין שיש לאלקטרה את היכולת ליצור אלבום מעט מקורי יותר מקולקציית המיטב של ההרכבים הללו. כולם אמנם קלאסיים ומצוינים, אך אם כבר טעם של חו"ל אז לפחות להיות מחוברים למגמה הנוכחית בעולם הרוק שהיא להתרחק מהסגנון הזה.

אלמלא הציפייה לאלבום שיצליח לרגש תיכוניסט ולגרום לו לנסוע בטרמפים להופעות, לכאורה היה אפשר להחליק על ההשפעות המבורכות האלה, אליהן מצטרפת ההפקה המוזיקלית המצוינת של ברוך בן יצחק שמתכתבת בעיצוב האווירה עם שני האלבומים הראשונים והמוצלחים של The Coral הבריטיים. אבל לשנים הארוכות שבהן המתנו לדיסק של אלקטרה מתלווה גם רף סטנדרטים מוגבה.

העדר הרגש אינו החיסרון היחיד של האלבום הזה. חורש הוא כותב מוכשר, שיש לו מה להגיד, והוא גם בחר ביחד עם הלהקה לציין בסוף החוברת שמתלווה לאלבום "Israel 2010 You gotta stand up and fight fascism and fear" וזה מצוין. אלא שהטקסטים באלבום חולפים מתחת לרדאר, מבלי שהוא יצפצף ויתריע ולו על שורה אחת שכדאי לצטט מהזיכרון.

"Not My Home" הוא היחיד שמתקרב לכך ("It's not my home anymore/ I've learned to ignore and now I ended up bored"), אבל דווקא הוא אובד בעיבוד עשיר מדי, שמנסה להפוך אותו להמנון כוח במקום להשאירו כמו שהוא - שיר פשוט ומדכא שהוא. "Coming to Get You", לעומת זאת, הוא שיר שמדבר על עידן החושך המתקרב אלינו, אך מנוסח באופן כל כך שטוח ("הטלוויזיה תמיד דלוקה, כדי שלא תרגיש את הכאב"), שקשה לראות בו את המנון האנטי-פאשיזם שאנשים ישמעו באייפודים כשיבואו לקחת אותם לגולאג.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
החיסרון העיקרי: אין ולו שורה אחת שכדאי לזכור. עטיפת האלבום/מערכת וואלה, צילום מסך

למעשה, אם יש משהו שהאלבום של אלקטרה מדגיש זה כמה מההישגים היותר הגדולים של הרוק הישראלי בשנתיים האחרונות, הגדול שבהם כנראה הוא אלבום הבכורה של נערות ריינס - להקה ששאבה השראה מוגבלת ממה שנעשה בעולם כדי ליצור אלבום חותך, מרגש ומלהיב ובעברית.

בהקשר הזה אפשר גם לציין את אשכרה מתים ואת פרויקט הסולו של סולנם, רייסקינדר, שניסה לדבר בשפה אחרת מהמוזיקה המקומית והצליח לצאת עם מוצר אינטליגנטי שהוא גם מרגש וגם מתכתב בזמן אמת עם הדברים החמים בעולם. או, למשל, להקות כמו Umlala ו-Drunk Machine שלא מתקשרות עם הישראליות, אבל הטוויסט המוזיקלי שלהן, בניגוד לזה של אלקטרה, לא שולח אותך ליוטיוב כדי להיזכר מאיפה הלחן הזה מוכר.

לכן, בסופו של דבר, אלבום הבכורה של אלקטרה נופל בין הכיסאות. מוזיקלית, הוא אלבום שלא משכנע את המאזין המעודכן שיש כאן משהו שאסור לדלג עליו בחיפוש אחרי שפה חדשה במוזיקה. הוא לא עדיף על להקות מהדרג השני והשלישי מהעולם כמו Bombay Bicycle Club, Two Door Cinema Club, Wild Nothing או ביג פינק (ועוד מאות אחרות), ובוודאי לא מתקרב למעגל הראשון של רוקנרול אורבני בשיאו כדוגמת האלבום השני של בלוק פארטי או יצירת המופת האחרונה של הארקטיק מאנקיז.

רגשית, חוסר היכולת של אלקטרה לדבר אל המאזין הישראלי בעולם מושגים שיצליח לנתק אותו מהמיינסטרים ולחבר אותו לחיים האלו כאן ומעבר לסיסמאות ("Coming to Get You", "Better Sound"), מבטל את היתרון המרענן שלהם על אמנים אחרים, שאולי לא יוצרים אלבומי גיטרות ודיסטורשן כמו אלקטרה, אבל מבינים שעם הלב צריך לדבר ולא לשלוח לו SMS.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
עם הלב צריך לדבר, לא לשלוח SMS. אלקטרה/מערכת וואלה, צילום מסך

לזכותם של אלקטרה ייאמר שבניגוד ללא מעט להקות ישראליות, הם עובדים ועובדים קשה. ההופעות שלהם כיום טובות פי כמה מהופעותיהם בעבר וגם את הנכונות להשקיע אנרגיות רבות בקידום אלבום אינדי, כפי שהלייבל אנובה והלהקה עצמה עשו, יותר להקות צריכות לאמץ. מוזיקה טובה צריכה לא רק להישמע, אלא גם להיראות. אלא שבסופו של דבר, אחרי רעשי הרקע, כל אדם מקשיב למוזיקה לבד עם האוזניות ויודע לומר אם מה שהוא מאזין לו ישנה את חייו. ואלבום שמכריז בשיר מתוכו ששברון לב הוא לאידיוטים לא יכול לשבור את הלב לאף אחד.

אלקטרה, "Heartbreaks For Fools" (לייבל: אנובה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully