איזו סדרה קיבלה בשבוע שעבר את מספר המועמדויות הרב ביותר לפרסי האמי? לא "Glee" ולא "מד מן" אלא "הפסיפיק", המיני-סדרה המפוארת של HBO העוקבת אחר תלאותיו של הצבא האמריקאי בחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. טים ואן פאטן, שביים כמה פרקים בפרויקט, כבר מורגל בכמויות אסטרונומיות שכאלה של עיטורים ופרגונים. אחרי הכל, הוא ביים בעבר פרקים ב"רצח מאדום לשחור", "סקס והעיר הגדולה", "הסמויה", "דדווד" ו"רומא", וזה עתה סיים לעבוד על "Boardwalk Empire", אפוס טלוויזיוני בהפקתו של מרטין סקורסזי, שוודאי יוביל במספר המועמדויות לאמי בשנה הבאה.
אבל למרות הניסיון הטלוויזיוני העשיר והנדיר של ואן פאטן, הוא נשאר אנונימי לחלוטין. ככה זה כפי שאמר טום הנקס, שהפיק יחד עם סטיבן ספילברג את "הפסיפיק" (כהמשך ישיר ל"אחים לנשק" של השניים, שעסקה בחזית האירופאית במלחמת העולם השנייה), הקולנוע הוא הממלכה של הבמאי בעוד שהטלוויזיה היא הממלכה של המפיק. ואן פאטן, מצדו, יודע באיזו תהילה היה זוכה אם היה מממש בקולנוע את הישגיו הטלוויזיוניים, אבל זה לא מפריע לו.
"אכן, השם שלי לא אומר כלום לאף אחד, אבל אני יכול לחיות גם בלי זה", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות. "היתה לי הזכות לקחת חלק בתהליך שהפך את אמנות הטלוויזיה לחשובה לא פחות מאמנות הקולנוע, וזה חשוב לי יותר מכל פרסום".
מה הוביל לדעתך לתהליך התרבותי ההיסטורי הזה?
"את מרב הקרדיט צריך להעניק ל-HBO, שנותנת ליוצרים שלה חופש אמנותי מוחלט ומשאבים אדירים. מה זה בעצם 'הסופרנוס'? אי אפשר לקרוא לזה סדרה. זה סרט קולנוע, אבל באורך של 83 שעות. קח לדוגמה גם את "Boardwalk Empire". קיבלתי שם 170 ימי צילום. איפה היום תקבל בקולנוע 170 ימי צילום? הציעו לי כמה פרויקטים קולנועיים, אבל סירבתי. אם אתה יוצר שאפתן, אז עדיף לך כיום להיות ב-HBO".
כמה שאפתני היית בעבודה על "הפסיפיק"?
"לא היו לנו שום גבולות. כולם מתייחסים לכך שזו הסדרה היקרה בתולדות הטלוויזיה, ואולי זה נכון עובדתית, אבל הנועזות של 'הפסיפיק' באה לידי ביטוי בצורה אחרת מעקב חסר פשרות וחסר תקדים אחר החיילים. רצינו ליצור תחושה שהמצלמה נמצאת מתחת לקסדה של הגיבורים, ולגרום לקהל להרגיש שהוא נמצא בשדה הקרב".
לא פחדת שהתוצאה תהיה מחרידה מדי? ידוע הרי שגם במציאות וגם באמנות, הקהל מעדיף לראות את גבורת המלחמה ולא את הזוועות שלה.
"האמת היא שההפקה חתכה בשלב העריכה כמה קטעים בגלל שהם נראו לה קשים מדי, אבל בסך הכל רוב מה שצילמתי נשאר על המסך. למדתי מסרט הקולנוע הרוסי המופתי 'צא וראה', שנעשה ב-1985, שחייבים להראות את זוועות המלחמה במלואן כדי שמישהו באמת יבין מה קרה שם וכדי שנוכל ללמוד מכך את הלקח".
כל צילומי הזוועות הללו מגיעים לאחר שהצגת אלימות קשה גם ב"הסופרנוס", "הסמויה", "דדווד" ו"רומא", בין השאר. אתה לא מרגיש כבר שאתה עומד להתפוצץ?
"האמת היא שלעתים אני מהרהר בנושא, ובאמת מרגיש קצת רע עם העובדה שהשפרצתי על המסך כל כך הרבה דם. אבל צריך לזכור כי אף פעם לא השתמשתי באלימות לחינם וגם מעולם לא ציירתי אותה באופן קריקטורי. לפעמים מאשימים אותי בכך שהסדרות שלי נותנות דוגמה רעה לצופים, אבל צריך לזכור שלמסך הקטן אין השפעה משמעותית, כי החינוך האמיתי מתרחש בבתים ובבתי ספר. למרות כל זאת, אני עדיין משתעשע מדי פעם במחשבה לביים קומדיות כפי שעשיתי בתחילת דרכי, ולו רק בשביל הילדים שלי".
יש סיכוי שהילדים שלך יזכו לחיות בעולם שבו סדרות כמו "הפסיפיק" כבר לא אקטואליות?
"הסיכוי לכך קטן מאוד. אני מסתכל בנוף הפוליטי כרגע ובכל המלחמות שמתחוללות ואומר לעצמי שאין הרבה תקווה להשגת שלום. כל זה גורם לי להסתכל בילדים שלי ולחוש מוטרד מאוד. לכן גם היה לי חשוב לעשות את 'הפסיפיק' כדי שהקהל בבית יראה לאן מלחמה עלולה להוביל, ואז נחשוב פעמיים לפני שנפתח באש".
דווקא בכל הקשור לישראל, ואן פאטן אופטימי יותר. השיחה עמו התקיימה שבוע לאחר תקרית המשט, והיאנקי ביקש למסור את התמיכה שלו ליושבים בציון "אוי, אני יודע כמה קשה לכם עכשיו", הוא נאנח. "אבל אני לא דואג ואני מקווה שגם אתם לא דואגים. כבר עברתם מצבים קשים מאלה בעבר".
כפי שאפשר להבין משם משפחתו, שהולם את אחד מכוכבי נבחרת הולנד, ואן פאטן רחוק מלהיות יהודי. אז מה מקור החיבה הגדולה לישראל? "טיילתי במדינה ב-1991, וזו היתה אחת התקופות היפות בחיי", הוא נזכר בתשוקה. "הסתובבתי עם תרמיל על הגב ברחבי הארץ וגם השתתפתי בחפירה ארכיאולוגית, וזה משהו שלא אשכח לעולם. אני מת לחזור לישראל ומקווה שזה יקרה בקרוב. אגב, נחש איזה סרט מונח כרגע בסמוך לטלוויזיה שלי?"
"כיפור" של עמוס גיתאי?
"לא, 'עג'מי', והצפייה בו היא אחד הדברים שאני הכי מחכה להם בימים הקרובים".
מועד השיחה עם ואן פאטן גם נפל בסמיכות לשידור הפרק האחרון של "אבודים", מה שפתח מחדש את הדיון בפרק הסיום המבלבל הרבה יותר של "הסופרנוס". "לא ראיתי את הסוף של 'אבודים', כך שאני לא יכול לחוות עליו דעה, אבל אהבתי את הסוף של 'הסופרנוס'", מצהיר ואן פאטן. "חלק מהצופים לא היו מרוצים, אבל היוצר דיוויד צ'ייס מלכתחילה לא ביקש להשביע את רצון הקהל אלא להיות הוגן כלפי הדמויות שלו. אם נבחן את הסיום של הפרק בהתאם לאופי של גיבורי 'הסופרנוס', נגלה שצ'ייס אכן הצליח לנהוג בהם בהגינות וליצור את הסוף ההולם ביותר".
ואן פאטן נשמע מפויס בכל הקשור לעברו הטלוויזיוני, אבל הוא נינוח הרבה פחות באשר לעתיד של המדיה "בזמן האחרון כולם מדברים על טלוויזיה תלת-ממדית, ואני לא אוהב לשמוע את הדיבורים הללו", הוא מתוודה. "משהו בקונספט הזה נשמע לי מפוקפק מאוד, ואני חושב שהוא יעמיס יותר מדי מידע ויזואלי. בכלל, אני טיפוס מיושן. אפילו HD עושה אותי עצבני".