"בכל מקום יש משהו בלתי נראה": ראיון עם מרתה גילי

      מרתה גילי, אחת מאוצרות הצילום החשובות בעולם, חושבת שאי אפשר לתפוס את ישראל מבעד לעדשה ושאמנים מנסים יותר מדי לשכנע את המשוכנעים. יש לה גם מה להגיד על ליידי גאגא

      דניאל זילברברג

      מרתה גילי, האוצרת הראשית של מרכז Jeu de Paume בפריז, אחד המרכזים החשובים בעולם לצילום ואמנות וידיאו, חושבת שכדי להבין את המציאות בישראל לא די בעיון בצילומים. צריך לבקר בה. "זו הפעם הראשונה שלי כאן", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל ביקורה בארץ כחלק מהוועדה לבחירת הזוכה בפרס שפילמן למצוינות בצילום, "ואני מרגישה שחוויתי חוויה גדולה ששינתה את ההבנה שלי את המציאות פה".

      "בכל מקום יש משהו בלתי נראה שאי אפשר לתפוס במצלמה", היא מסכמת את ביקורה לאחר שסיירה בירושלים תל אביב, רמאללה וחברון, "ושכשאתה מגיע לכאן אתה מבין את המציאות, אתה מבין שזה לא סרט. כשאתה נמצא במקום הדברים נראים הרבה יותר מורכבים מאשר הם נתפסים בצילומים שאנחנו רואים באירופה. החיים פה מאד נוכחים, אתה מרגיש אותם בכל מקום, ואתה רוצה להבין ולתפוס את אותה אנרגיה בלתי נראית שלא רואים במבט מרחוק".

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה
      "העניין שלי בצילום הלך והאפיל על הרצון שלי לטפל". אסתר שליו גרסט, "Between Telling and Listening" (צילום: יח"צ)

      אך למרות שגילי לא ממעיטה בחשיבותם של ההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הצילום, היא עצמה מגיעה מהכיוון של הערכים האסתטיים שלו ומקומו בהקשר האמנותי וההיסטורי. בשנת 2006, היא מונתה למנהלת ולאוצרת הראשית של המרכז הפריזאי, אחרי שקודם לכן ניהלה את מחלקת הצילום והאמנות החזותית ב-La Caixa Fondation בברצלונה, עיר מולדתה, ואצרה תערוכות רבות בתחום הצילום ברחבי אירופה. ועם זאת, את דרכה לראש פירמידת האמנות העולמית גילי מתארת כקץ התמימות - לטוב ולרע.

      "התחלתי להתעניין בצילום בזמן שלמדתי לדוקטורט בפסיכולוגיה בברצלונה בשנת 1975," היא נזכרת. "כדי לממן את לימודיי, עבדתי בסטודיו לצילום בכל ערב, ואילו בבקרים למדתי איך לטפל. הייתי תמימה אז, הייתי בת 25 ורציתי לעזור לאנשים. זה היה יומרני אבל בכל זאת סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד עם פסיכיאטר. עם הזמן התחלתי להרגיש מה שחסר בטיפול זה דימוי. אז עשינו מהלך שלא נעשה עד אז בתחום הפסיכולוגיה וביקשנו מהמטופלים שלנו להביא איתם לקליניקה תמונות של המשפחה שלהם, של עצמם וכל מה שנראה להם חשוב. התחלנו לנתח את התמונות, לראות כיצד הם מרגישים לגבי מערכות היחסים המיוצגות בצילום – לגבי עצמם, אמא שלהם, אח שלהם, מי שצילם אותם וכו'. זה השלב בו שני התחומים, שתמיד היו מופרדים בראשי, השתלבו והעניין שלי בצילום הלך והאפיל על הרצון שלי לטפל".

      "בצילום יש ערכים רבים ואחד מהם הוא אמת, אבל זה לא בהכרח מעיד על אמת שבמציאות. זה גם לא מה שמעניין בצילום". אורי גרשט, "Last Night" (צילום: יח"צ)

      ועם זאת , לדבריה של גילי, היא עדיין מחפשת את האלמנט ההומניסטי והחברתי בצילום, למרות שכבר איננה מחפשת לעזור לאנשים במובן הקלאסי של המילה אלא לעורר ידע והבנה חדשה לגבי מצבים חברתיים ופוליטיים. תפיסתה לגבי וידיאו וצילום ליברלית לחלוטין; היא איננה מאמינה ב"אמת" בצילום, היא חושבת שפוטושופ זה בסך הכל עוד כלי וש"אם אנשים היו יודעים איזה מניפולציות צילום מפעיל עוד לפני שעבר תחת עיניה התוכנה המניפולטיבית של פוטושופ, הם היו פחות נרתעים מכל העניין".

      "בצילום יש ערכים רבים ואחד מהם הוא אמת, אבל זה לא בהכרח מעיד על אמת שבמציאות. זה גם לא מה שמעניין בצילום. צילום יכול לספק ידע רב, לעורר מחשבה. אני לא מחפשת לקבל עובדות או הוכחות אלא לעודד התפתחות של ידע חדש", היא מפרטת. "הבעיה בתחום של האמנות היא שאמנים תמיד פונים לקהל משוכנע, שמגיע למוזיאונים ולגלריות ומחפש את ההתפתחויות בתחום, בין אם כאספנים או כאוהדים נלהבים ולעיתים אף מיליטנטים שלהוטים אחר קונסטרוקציות חדשות של המציאות. הקהל הזה מבין שצילום ללא קונטקסט הוא שקר – גם אם מה שמספרים עליו הוא אמת. לדוגמא, צילמתי במהלך הביקור שלי ברמאללה איש יושב על ספסל במרכז העיר. הוא ישב במנוחה והשתזף. כשהסתכלתי על הצילום אחרי זה ראיתי שהוא נחתך באמצע וחובר לחלק גוף אחר ונראה כאילו הוא מת. אם הייתי מציגה את הצילום הזה במוזיאון כמו שהוא ונותנת לו את הכותרת 'רמאללה 2010' לא הייתי משקרת, אבל הייתי עושה לאמת ולמציאות עוול גדול. את הקונטקסט הזה קהלים רבים לא מחפשים".

      "המוני מעריצים לא טועים". ליידי גאגא (צילום: יח"צ)

      גילי מדברת בהתרגשות על הכיוונים החדשים בתחום הצילום הנובעים מהתפתחויות טכנולוגיות, כמו למשל צילום וירטואלי. "הצגנו עבודה של האמן הדרום אפריקאי וויליאם קנטריג' שפירק בעזרת המחשב את הדימוי לפיקסלים ושכבות, ואותו דימוי שנוצר שינה מרקם וצבע לפי עליות וירידות הדאו ג'ונז. זה שילב ערכים פוליטיים וחברתיים בביצוע פיוטי להפליא, וזה בעיניי מהותה של עבודה טובה: עבודה שמשלבת פיוטיות ומשמעות. אני יכולה לנקוב באינספור שמות של אמנים שמצליחים ליצור עבודות טובות שמעוררות בי תחושת חיות חזקה, בין היתר את האמנים הישראליים אסתר שליו-גרסט, יעל ברתנא ואורי גרשט".

      "אבל", היא ממהרת לסייג, "זה תמיד סובייקטיבי. ליידי גאגא, למשל, מעוררת בהמוני בני אדם את אותה תחושת חיו?ת שהאמנים שאני אוהבת מעוררים בי וזה נפלא. זה שאני חושבת שהיא תוצר של התעשייה ולא מתחברת למוזיקה שלה לא אומר שהמוני מעריציה טועים. להיפך, אין דבר כזה קהל כללי, ובקהל שהיא נוגעת היא מביעה מה זה אומר להיות צעיר ובחיים בזמן הזה".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully