פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צל של עצמו: על ההופעה של די ג'יי שאדו

      על אף שברור שיש לו את כל הכלים לתת סט לא מהעולם הזה, די ג'יי שאדו לא הגיע לבמה בהופעה שלו בגני התערוכה. לעומתו, הקותימאן אורקסטרה הגיעה גם הגיעה

      בין הרגעים המוקלטים הרבים בקריירה שלו, שיקרים לי באופן אישי כמאזין וכתקליטן, לבין התהודה הרחבה והנדירה שזכה – ועודנו זוכה – לה די ג'יי שאדו, מאז פריצת הדרך החשובה שלו לפני כ-15 שנה, הידיעה על הופעתו בישראל עוררה בי שמחה וציפייה מרובה. גם לא הייתי לבד בעניין הזה. כמה אלפי האנשים שנכחו אתמול (רביעי) בגני התערוכה בתל אביב הם עדות לכך – עדות שאינה מובנית מאליו. אפילו אם יכול היה להיות שם קהל רב עוד יותר (באמת שבוע הופעות צפוף בצורה קיצונית, עם מיסי אליוט שתופיע היום באותו מקום ובאותה שעה), עדיין מעטים הם אמני האלקטרוניקה האלטרנטיבית שקנו מקום כזה, במישרין או בעקיפין, בלבם של רבים כל כך ועוד השכילו לחבר בצורה כה מרתקת בין עולמות מוזיקליים שלא הרבו להתערבב עד אז.

      גם אם הרגעים הקריטיים בקריירה שלו נראים כבר די מאחוריו, שאדו המשיך לאורך השנים להנפיק רגעי קסם ולעורר עניין, ובעיקר יצא לו שם של פרפורמר יוצא מן הכלל. כך תועד בעבר בסרטי הופעות שלו כמו "In Tune and On Time" המצוין, שהיכה אותי בזמנו בתדהמה. כך גם רק לפני עשרה ימים, כאשר הופיע – לראשונה מזה שלוש שנים – בפסטיבל Wireless בלונדון והוליד גל של סקרנות ושבבי וידיאו ואודיו שצצו ברשת כפטריות אחרי הגשם. ואכן, הקהל בביתן 1 – שהיה סימפטי ומפרגן, גם אם קול יתר על המידה בחלקים רבים – זכה לשמוע את הקטעים החדשים של שאדו שזה עתה נחשפו לעולם – "Def Surrounds Us", "I Gotta Rock" ו-"Redeemed", לצד קלאסיקות בולטות שלו מהעבר. אלא שגם אם היו שם רגעים מוזיקליים מהנים למדי, משהו בכל הסיפור הזה לא לגמרי עבד – ובאמת שבאתי עם כל הכוונות לעוף גבוהה.

      די ג'יי שאדו בגני התערוכה (נמרוד סונדרס)
      שכח את תקליטי הוויניל בבית. די ג'יי שאדו בהופעה בישראל

      עם סט-אפ מינימליסטי של מחשב, סי.די.ג'ייז (קומפקט דיסקים לתקליטנים), מיקרופון, ואולי איזה סאמפלר או שניים לרפואה שלא בלטו במיוחד, די ג'יי שאדו נתן סט שנע על הציר שבין ההיפ-הופ האינסטרומנטאלי שבו הוא כה נודע ועד גרסאות דראם'נ'בייס מיושן וכוחני מדי לכמה מלהיטי העבר שלו. האקלקטיות הסגנונית שאפיינה אותו כמעט מאז ומתמיד כדי ג'יי וכמפיק - ושערבבה בין צלילים אלקטרוניים כאלו לבין פאנק אסלי ומלוכלך, מוזיקה פופולארית לצד אנונימית לגמרי, וכן שימוש במרכיבים לא צפויים שנזרקו בוירטואוזיות לקלחת – נעדרה כמעט כליל. במקומה קיבלנו תקליטן שמתנהג כלהקה של איש אחד עם רשימת שירים מוכנה וסטטית. הדינאמיקה הכל כך קריטית בין קהל לדי ג'יי שמגיב בזמן אמת למפגש החד פעמי הורגשה אך ורק באותם רגעים שבהם אחז שאדו במיקרופון ופנה ישירות אל הקהל – מחווה שרק הדגישה עד כמה גם הוא מרגיש ברפיון של החיבור שנוצר בינו לבין אלפי המבטים שנישאו אליו ("הסט יכול לארוך כך וכך זמן, זה תלוי בתגובה שלכם", הוא אמר).

      את הסט שלו פתח שאדו עם שקופית ועליה המילים "אין לי אלבום חדש בדרך" (השמועות דווקא טוענות שכן, ב-2011, אם כי זה לא באמת רלוונטי לעניינינו כרגע) ושאלה שחזרה על עצמה: "Do you remember me?". מאוחר יותר הגיעו אימג'ים קלישאתיים של מילים כ-"Love", "Hate" ו-"Apartheid", לצד הצהרות על כך שהוא הדי ג'יי היחיד שאינו מנגן "מוזיקת דאנס" או "כל ההאוס הזה" (או משהו בסגנון). ושוב, כל זה רק הדגיש שמה שככל הנראה היה חסר לו אתמול בלילה היה הרעב לתקשר עם הקהל לעומק, ולסחוף אותו אחריו לתוך עולמו המוזיקלי – אותו עולם שפתח את הראש לאורך השנים לכה רבים מבינינו.

      זה אולי יישמע קצת קטנוני (והביקורת הזו היא לא על הפורמט עצמו אלא הנובע ממנו) אבל גם העדרם של תקליטי ויניל בשר ודם – אותם אלו שמעטרים כמעט כל אחת מעטיפות האלבומים של שאדו ושיכולת השליטה שלו בהן היא שם דבר – מנע מהקהל את החיבור ההכרחי בין מראה עיניים לסאונד שעושה את המעבר של די ג'יי ממועדון לבמה למה שהוא אמור להיות. כ די ג'יי שמנצל בעצמו את האפשרויות הגלומות במוזיקה דיגיטאלית, הביקורת הזו אינה, כאמור, על השינוי הספציפי כי אם על העדר החלופה. קאט כמיסט, לדוגמא – חברו הטוב של שאדו, שהופיע במועדון הברזילי לפני מספר שנים – נתן בזמנו תצוגה מרשימה ומהנה כיצד ניתן לשמר את האיכויות של תקלוט שהוא אקסהיביציוניסטי במוצהר תוך כדי שימוש בטכנולוגיה המשתנה (הוא דגם את הקהל בהופעה והשתמש בדגימה מיד אחר כך בתוך הסט). וזה לא ששאדו עצמו אינו יודע לעשות דברים כאלה בעצמו. רק תעיפו מבט בסרטון מתוך "In Tune and On Time" (בלינק למטה) ותראו איך מלאכת הדה-מיסטיפיקציה של תפקידו של הדי ג'יי בלייב אינה זרה לו. אין מה לעשות, כמו נבחרת גרמניה בחצי גמר המונדיאל האחרון, גם הדי ג'יים הכי טובים בעולם לא מגיעים לפעמים למגרש - אפילו שיש להם את כל הכלים לנצח.

      קותימאן בגני התערוכה (נמרוד סונדרס)
      קרן אור משמחת. קותימאן מחמם את שאדו

      מנגד, קרן האור המשמחת של הערב הגיעה בדמות המופע הפותח של הקותימאן אורקסטרה. על אף שהם אינם פעילים באופן קבוע במתכונת הספציפית של ההרכב הזה (ויסלחו לי החברים המצוינים אך כה רבים שלא אציין אותם בשמותיהם אחד אחד), נבחרת החלומית של קותיאמן, שמורכבת מנגנים שמייצגים כמעט כל פלח בסצינת הגרוב והפאנק המקומית, וכן שלל האורחים שעלו איתם לבמה, הפגינו כנות וחדוות עשייה כובשת, לצד הרבה הנאה – מוצדקת – מהמעמד הנדיר כשלעצמו.

      במעין יחס הפוך לאופן שבו שאדו כשל כשבחר להשתמש בכלים של הופעת הרכב – בפרט, המתכונת שיר-הפסקה-שיר-הפסקה שהשתלטה על חלקים קריטיים בסט שלו – המופע של האורקסטרה נבנה בחוכמה, ללא התחכמויות ובישירות שהפגינה הפנמה בסיסית של יתרונותיו של די ג'יי סט טוב וקולח. עם מעט מעברים מסורתיים בין השירים, נתפרו יחדיו קטעים מתוך אלבום הסולו של קותימאן וביצועים של ההרכב לקומפוזיציות מפרויקט ThruYou המדובר שלו – כולם בעיבודים חדשים ומותאמים היטב לסיטואציה, ועם גרוב מהודק שנשמר כמעט לאורך כל המופע, גם כשהחבורה שעטה מהקטעים האווריריים למלאים יותר או מהווקאלים לאינסטרומנטליים.