פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוד המזלות: חידת זוהר ארגוב

      לו היה חי, היה זוהר ארגוב חוגג היום יומולדת 55 – הזדמנות טובה לחגי אוזן לנסות לפענח מדוע מדינה שלמה המליכה נרקומן אלים בעל קול זהב למלך הבלתי מעורער שלה

      צריך להודות: על פניו אין באמת סיבה נראית לעין, או נשמעת לאוזן, שבגללה זוהר ארגוב נחשב לגדול מכולם. זוהר ארגוב ז"ל, שהיה חוגג היום יומולדת 55 לו היה חי, נשאר תעלומה. אלפי המאמרים, הספקולציות, הראיונות והכתבות שפורסמו מאז מותו ניסו ולא ממש הצליחו. גם אני, מודה ומתוודה, לא באמת מצליח להבין למה רועד לי הלב כששיר שלו נשמע ברקע.

      אז כן, יש לו קול ענק ושירים פנטסטיים. נו, אבל גם לאבנר גדסי יש קול ענק ושירים פנטסטיים. גם לשלומי שבת ועוד מעטים וטובים אחרים. בתכל'ס, יש אפילו זמרים יותר טובים מזוהר. חוץ מזה, גם על השירים שלו אפשר לחלוק מכיוון שחלק מכריע מהם לא היו שלו בכלל: למשל, "סוד המזלות", "מה לך ילדה", "ים של דמעות", בדד", "נכון להיום" ואפילו "אלינור". מדובר בשירי חפלות שכולם שרו והקליטו.

      אחת הסברות להפיכתו לאייקון היא מותו הטראגי והמסתורי. אותי זה לא משכנע מכיוון שיש מקרים לא פחות טראגיים ומסתוריים שלא הפכו למיתוסים, ביניהם סיפורה של עופרה חזה ז"ל. הנה מישהי עם קול נהדר, שירים נפלאים ומוות יותר מסתורי משל מרילין מונרו, אלביס פרסלי, ג'ון קנדי והנסיכה דיאנה ביחד. ובכל זאת, השנים שעוברות משכיחות את עופרה והשירים שלה, לצערי.

      כדי להגיד את האמת עד הסוף, אי אפשר שלא לזכור שזוהר ארגוב היה איש בעייתי. למעשה, הוא היה הרבה יותר גרוע מזה. נרקומן אלים שהורשע באונס וגם ריצה מאסר על כך. מה שעוד יותר מעצים את גדולתו: כל הדפקטים האלה - ועדיין ישראל לא נגמלת.

      זוהר ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי, רמלה 1985 (לשכת העיתונות הממשלתית , נתי הרניק)
      היה לו את ה"זה" הזה שהוא יותר מקול, יותר ממוזיקה, יותר מסיפור אישי. זוהר ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי, 1985 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      כנראה שככה נראה מלך. מי ששולט באמת זה אחד שלא מפחד שיראו אותו עירום. הכריזמה שלו כל כך חזקה ששום דבר לא יפריע לעם שלו להמשיך ולאהוב אותו. זה המלך שלך, ישראל, תרצי או לא. עיריית ראשון לציון סערה מהרעיון לקרוא על שמו של זוהר רחוב, כשלמעשה יש כבר ערים שלמות על שמו. הוא לא צריך הנצחה ממלכתית מלאכותית. זוהר ארגוב חרוט היטב בזיכרון ואפשר להרגיש אותו גם היום, 23 שנים אחרי מותו. השפעתו חדה והיא חוצה ז'אנרים. הוא הצליח לטשטש בין סגנונות ועל הפטנט הזה רוכבים היום בכירי הז'אנר המסתלסל.

      באלבומים של זוהר אפשר לשמוע מסע דילוגים מחפלה מרוקאית ועד רוק דרך סאן רמו. הכל הולך. הגיוון באלבומים העכשוויים של משה פרץ, שלומי שבת ואפילו קובי פרץ מבוסס על תורתו של זוהר. היכולת לשלב מאוול מרוקאי לגמרי ב"סוד המזלות" עם שירה תימנית וגרוב של רוק, בעצם המציאה את הבסיס לתורת הפופ המסתלסל.

      אני גם לא קונה את הניסיון לגמד ולהגיד שרק עם השנים נבנה שמו. זה קשקוש. קודם כל מכיוון שהעובדות מספרות את ההיפך. זוהר ארגוב זכה בכתר המלוכה עוד בחייו. הזמרים נתנו לו כבוד מיוחד. באולפנים הכינו לו את החליפה הרבה לפני שהוא הגיע. הספיקה שמועה שהוא מגיע להקליט, כדי לפנות את האולפן אפילו בהתרעה של דקות. זוהר בדרך, כולם מפנים.

      השנים שחלפו לא השכיחו את זוהר וזאת תוצאה של איכות אמנותית. אם הוא לא היה טוב, זה לא היה מחזיק עד היום. את הקהל ממש לא מעניין מיתוס, את הקהל ממש לא מעניינים הסיפורים. לקהל אכפת רק מעצמו. אם זה לא טוב, זה הולך לפח. חד, חלק וקר.

      אולי התשובה טמונה בכך שהוא עדיין סימן שאלה, בזה שאי אפשר באמת להכניס אותו למגירה ברורה. כך הוא נשאר תיק פתוח על השולחן. היה לו את זה בטונות. את ה"זה" הזה, שהוא הדבר הכי מבוקש בתעשיית הבידור היה לזוהר יותר מכל דבר אחר. יותר מקול, יותר ממוזיקה, יותר מסיפור אישי.

      זוהר ארגוב הוא בעצמו סם שהמדינה לא מצליחה להיגמל ממנו. הוא גם דומה למדינה מאוד: מצולקת, עזה, חסרת גבולות ברורים והכי שנויה במחלוקת. בגלל זה, גם המדינה וגם זוהר ארגוב לא יורדים מסדר היום ותמיד מרתקים.