פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רקוב מהיסוד: על ג'וני ליידון

      פעם ג'וני ליידון כונה ג'וני רוטן וזיעזע את הממסד עם הסקס פסיטולס. היום הוא מפרסם חמאה ומגיע לישראל עם P.I.L. דנה קסלר אנרכיה

      ג'ון ליידון הוא איש חשוב שעשה הרבה דברים חשובים, ואם יש דבר אחד שמעצבן אותו (בין יתר מיליוני הדברים שמעצבנים אותו) זה שלוקחים לו את הקרדיט על זה. לא רק שהוא תמיד שנא שמלקולם מקלארן, המנהל המנוח של הסקס פיסטולס, טען שמהפכת הפאנק היא פרי המצאתו; הוא גם לא מתלהב מפולחן האישיות סביב הבאסיסט המיתולוגי של להקה, סיד וישס, ולא מוכן לחלוק את התהילה שלו עם הטמבל שסגר את הבאסטה בגיל 21 עם מחט בזרוע.

      "הוא היה אוהב את זה, אם הוא בכלל היה מסוגל לחשוב", אמר בזמנו ליידון על סיד בזלזול מופגן, בהקשר של הופעות האיחוד של הסקס פיסטולס. "סיד היה בסך הכל קולב שמילא מקום ריק על הבמה. אנחנו האנשים שכתבו את השירים ועכשיו אנחנו רוצים שישלמו לנו על זה!".

      היות שעברו יותר משלושים שנה מאז מותו של וישס, כנראה שבאמת עדיף לעזוב את זה. באשר לחילוקי הדעות בין מקלארן (שגופתו טרם התקררה) לבין ליידון לגבי המצאת הסקס פיסטולס, יהיה הוגן לקבוע שכבודו של כל אחד מהם במקומו מונח. מקלארן אולי סחר ברעיונות, אבל ליידון ידע איך ליישם אותם. ובדיוק כמו שמקלארן עשה לא מעט דברים מעניינים אחרי הסקס פיסטולס, כך גם ג'ון ליידון.

      בתור נער הפוסטר של מהפכת הפאנק, יצא ליידון הצעיר (בימים שעוד קראו לו ג'וני רוטן) נגד המלוכה, נגד הנצרות, אפילו נגד משחות שיניים. הוא בכלל התכוון להיות מורה, אבל הגורל ייעד לו עתיד אחר. ג'ון ליידון – בן של מהגרים איריים ונער חיוור וחולני שגדל בדוחק בשיכון ציבורי בצפון לונדון – עתיד היה להפוך לזבוב במרק של ארצו.

      סקס פיסטולס, 1976 (GettyImages)
      "האיום הגדול ביותר על הנוער שלנו מאז היטלר". הסקס פיסטולס ב-1976 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

      תקופת הפעילות של הסקס פיסטולס היתה קצרה: שלוש שנים ואלבום אחד בסך הכל, אך הם שינו את העולם. בתקופת תהילתם הם הוכיחו שהם יכולים לעשות מה שבא להם. אפילו, שומו שמיים, לקלל בטלוויזיה. באותם ימים כינו הצהובונים הבריטים את ג'וני רוטן (שם הבמה של ליידון) "האיום הגדול ביותר על הנוער שלנו מאז היטלר". אלא שליידון הוא כבר מזמן לא איום של ממש, גם אם הוא עדיין משתדל לעצבן ולעשות בלגן איפה שאפשר.

      את כהונתו כסולן הסקס פיסטולס הוא סיים בהצהרה המהדהדת: "?Ever Get the Feeling You've Been Cheated". אנשים אחרים במקומו היו יורדים למחתרת, אבל ליידון הוא לא טיפוס שנבהל בקלות. מבחינתו, אם הוא הצליח כנגד כל הסיכויים בסיבוב הראשון, אין שום סיבה שהוא לא יעשה את זה שוב.

      בימי הסקס פיסטולס ג'וני רוטן שר "אין עתיד", מה שלרגע לא מנע ממנו להצטרף למאמץ לבנות עתיד חדש ברגע שהפיסטולס שבקו. אומרים שמהפכת הפאנק הושלמה ומתה ב-27 באוקטובר 77' - היום בו יצא באנגליה האלבום של הסקס פיסטולס, "Never Mind the Bollocks". מאותו רגע החלו כל מיני מוזיקאים שהתחילו כחלק מסצינת הפאנק, או בהשראתה, לחשוב מה אפשר לעשות עם מה שהם למדו מהפאנק, מלבד להעמיד את השיער עם ביצה. בדיעבד נראה שהפאנק בכלל לא היה מודע לחופש העצום שהוא העניק לעולם הפופ. מבחינה מוזיקלית הפאנק אולי היה בסיסי וקצת מפגר, אבל הרעיון שעמד מאחוריו היה גדול. ואחרי שעקרונות האי-ציות, ההתנגדות, האהבה לכאוס ואתוס ה"עשה זאת בעצמך" הופנמו, הגיע הזמן לקחת את המאפיינים הבסיסיים של הפאנק ולקחת אותם צעד אחד הלאה.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      מישהו אחר במקומו היה אולי מבכה את סיום המסיבה שהוא היה המסמר שלה, אבל ליידון תפס את ההזדמנות בשתי ידיים והקים להקה חדשה. כמו מגזין, הפול, קברט וולטייר, ג'וי דיוויז'ן, הטוקינג הדז, Devo, Suicide, הפופ גרופ, דלטה 5, גאנג אוף פור ואינספור להקות פוסט-פאנק אחרות, גם ליידון יצא לדרך כדי לרתום את אתוס הפאנק ליצירה מוזיקלית הרבה יותר מעניינת מהפאנק עצמו.

      ביחד עם הגיטריסט קית לוין והבאסיסט ג'ה וובל הקים ליידון אתPIL (או Public Image Ltd), שכמו הרבה להקות פוסט-פאנק אחרות, העזה לנסות שילובים מוזיקליים שהפאנקיסט המצוי היה יורק לך בפנים בגללם. תנסו לדמיין איך סיד וישס הגיב כשג'וני רוטן ניסה להשמיע לו קצת דאב (שלא לומר קראוטרוק!).

      פ.י.ל התפרקו אחרי שמונה אלבומים (עליהם נדבר יותר בהרחבה לקראת ההופעה של פ.י.ל בארץ בסוף אוגוסט). זה היה במחצית הראשונה של שנות התשעים – פחות או יותר התקופה בה ליידון החל להביט אחורה במקום להביט קדימה. אמנם ליידון מאוד לא היה אוהב את האבחנה הזאת, אבל החל מאמצע שנות התשעים הוא מרוויח בעיקר מנוסטלגיה: אם זאת האוטוביוגרפיה שלו (לה קרא “Rotten - No Irish, No Blacks, No Dogs” – על שם שלט שהיה פופולרי באנגליה של שנות החמישים והשישים ושהוריו נתקלו בו לא מעט כשהיגרו מאירלנד) או סיבובי האיחוד של הסקס פיסטולס ואחר כך של פ.י.ל.

      האמת שכבר שנים שג'ון ליידון נתפס כסלבריטי להשכרה יותר מאשר כיוצר. גם בתקופות שהוא לא מוציא אלבומים או מופיע על במות הוא מספק שערוריות לתקשורת על בסיס קבוע (מכירים את הסיפור על כך שהוא לקח את הנכדים שלו לדיסנילנד ותקף את גופי?). העובדה שבעשור האחרון השתתף בתוכנית הריאליטי הבריטית “ I'm a Celebrity...Get Me Out of Here!”, כיכב בפרסומת לחמאה והשתתף בתוכנית התביעות הקטנות האמריקאית “Judge Judy” (בה נתבע על ידי מתופף שפוטר על ידו) בטח לא עזרה לקרדביליטי שלו.

      אבל זה מה שתמיד היה נחמד בליידון - הוא נהנה לעשות את מה שאנשים לא מצפים ממנו לעשות. אם בצעירותו עסק בלזעזע את הדור הישן, את הבורגנות ואת המעמדות השליטים של ארצו, בשנים האחרונות הוא נהנה לזעזע את טהרני הפאנק ואת הפלגים יפי הנפש בשמאל. עובדה – הוא בדרך לישראל.

      ג'וני ליידון, 2008 (GettyImages , Matt Cardy)
      האיש הזה מפרסם חמאה. ג'ון ליידון גרסת 2008 (ספק: אימג'בנק GettyImages)

      סיבובי האיחוד של הסקס פיסטולס, שהחלו ב-96' עם ה”Filthy Lucre tour”, התקבלו בהרמת גבה. אם יש דבר אחד שהסקס פיסטולס לא היו אמורים לעשות, זה להתאחד בזקנתם. אבל כאמור, ליידון תמיד חייב לעשות את מה שאנשים לא מצפים ממנו לעשות, והסקס פיסטולס לא היו הסקס פיסטולס אם הם לא היו עושים דווקא. השם האירוני "סיבוב הבצע המלוכלך" היה ניסיון להציל את כבודה האבוד של הלהקה שלא היתה אמורה להתאחד, והגיטריסט סטיב ג'ונס הצהיר רשמית שהוא הולך להוציא את הכסף מהאיחוד על זונות.

      כיום ג'ון ליידון הוא סבא בן 54 שלא מבין איך אנשים יכולים לקרוא לו גזעני אם הוא מת על הנכדים הכושים הקטנים שלו. כבר יותר מעשרים שנה שהוא מתגורר בלוס אנג'לס ומתנהג בהתאם – אוכל סושי, קונה מזון אורגני, גולש ומטפח שיזוף. במסגרת אתוס השיפור העצמי שאל.איי הנחילה לו הוא אפילו תיקן את שיניו הרקובות – אלה שהעניקו לו את הכינוי "רוטן" – בעלות של 22 אלף דולר.

      ליידון לנצח יצייר את מעמד הפועלים הבריטי בצבעים רומנטיים, אבל הוא מת על אמריקה, גם כששלטונות ההגירה עושים לו בעיות. "הם לא יכולים להיפטר ממני כל כך בקלות", הוא אמר בראיון ל"סאנדיי טיימס" הבריטי ב-2002. "אף אחד לא יכול. כשכולם חושבים שנעלמתי, אני חוזר. כמו חרא על הנעליים שלכם". תודו שזה מרגיע.