פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למות עליו: על "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק"

      "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק", המגולל את סיפורו של ד"ר ג'ק קבורקיאן, יוצא מתוך נקודת הנחה שהמתות חסד הן דבר חיוני אך על הדרך מציל את הקריירה של אל פצ'ינו ממוות בטוח

      כל מי שסעד הורה או סב זקן מכיר את הבעיה מקרוב: הרפואה המודרנית התקדמה עד כדי כך שהיא יצרה מצב קיומי שלא היה ידוע קודם לכן – חיים נטולי חיים. מחלות שבמשך שנים היו קטלניות זכו למרפא מפוקפק שמאפשר להאריך את חייו של החולה בעוד איכות חייו היא כשל מת. מתוך הלימבו האפור והאפל הזה צמחה השאלה העקרונית בדבר המתת חסד: האם הזכות הבסיסית לחיים כוללת בתוכה גם את הזכות למות? ומי שמזוהה עם הוויכוח הציבורי סביב שאלה זו יותר מכל הוא הפתולוג האמריקאי ג'ק קבורקיאן, שהתפרסם בשנות ה-90 לאחר שסייע לכ-130 חולים סופניים לשים קץ לחיי המוות שלהם, עד שנכלא ב-1999 בעוון רצח.

      קבורקיאן הוא גיבור "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק", סרטו של הבמאי בארי לוינסון ששודר ביום שישי האחרון ב-1yes. כשניגש לסרט, עמדו בפני לוינסון שתי אפשרויות: לפרוש את הטיעונים בעד ונגד המתת חסד או לשרטט דיוקן של האיש שמזוהה עם עצם הבעיה. הוא בחר באפשרות השנייה ולשם כך ליהק את אל פצ'ינו לגלם את האיש שזכה לכינוי "דוקטור מוות". פצ'ינו, מצדו, גמל לו בתצוגת משחק שהיא הטובה ביותר שלו זה שנים.

      הסרט עוקב אחר קבורקיאן מרגע שהחליט, בסוף שנות ה-80, להיכנס לעסקי המתות החסד ועד שנכלא לאחר ששם קץ לחייו של החולה הסופני תומס יוק. בתווך, סייע דוקטור מוות לכ-130 חולים סופניים להתאבד בעזרת מכשיר ה"מרסיטרון" שהמציא ושאפשר להם לשחרר בעצמם את הכימיקלים שהביאו למותם. במקרה של יוק, קבורקיאן לחץ בעצמו על הכפתור – מה שאפשר להעמידו לדין בעוון רצח, בעוד שבמקרים הקודמים ניתן היה להאשימו אך ורק בסיוע להתאבדות, מעשה שאיננו בגדר עבירה על החוק האמריקאי. על מותו של יוק, נדון קבורקיאן ל-10 עד 25 שנות מאסר, מהם ריצה כשמונה שנים עד שהשתחרר מהכלא בשנת 2007.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ההוכחה הסופית שהטלוויזיה החליפה את הקולנוע. מתוך "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק"

      לוינסון בחר שלא לעסוק בבעיות המוסריות או הפרקטיות שכרוכות בהמתת חסד אלא להתמקד דווקא בדמותו רבת הסתירות של קבורקיאן – כפי שגם המתרגמים לעברית השכילו להבין כשיצקו את שמו המקורי של הסרט, "You Don’t Know Jack", לתבנית שמה של הנובלה המפורסמת מאת רוברט לואיס סטיבנסון. ליתר דיוק, נקודת המוצא של סרטו היא שאין בעיה מוסרית בהמתות חסד. לדידו, הבעיה המוסרית היא בחוק שמאפשר המתת חסד פסיבית, כלומר מתיר להימנע מהענקת טיפול מאריך חיים, אך אוסר לזרז באופן אקטיבי את מותו של החולה (חוק שקיים, אגב, גם בישראל). ובאמת, אם מותר לא להאריך את חייו של חולה סופני, מדוע מוכרחים לתת לו למות מוות ארוך ורווי סבל? ללא ספק, שאלה רטורית טובה.

      אלא שבעוד לוינסון הכריע מבעוד מועד בשאלה זו (והחליט להציג את הטוענים נגד המתת חסד כחבורת פנאטיים דתיים), הוא בחר להתעלם מהבעיות הפרקטיות שנובעות ממנה, ובפרט מהשאלה מי רשאי להחליט מתי סבלו של אדם הוא כזה שמותו עדיף על חייו. אמנם, בסרט מוצגים שני מקרים שבהם קבורקיאן סרב לשים קץ לחיי מטופליו ונטען כי כך עשה ב-98% מהמקרים שפנו אליו; אך מלבד לייחס זאת לשיקול דעתו הבריא, הרופא הטוב מוצג כמי שכלל אינו מבין את הצורך לקבוע קריטריונים ברורים להמתת חסד כך שגם אחרים יוכלו ללכת בעקבותיו ולעזור לחולים סופניים לשים קץ לסבלם.

      קשה לומר אם קבורקיאן האמיתי באמת לא הבין שבכך הדברים אמורים, אבל מה שבטוח הוא שכאן בדיוק מונחת "התיזה" של "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק". כפי שאומרת שותפתו של קבורקיאן לפועלו, ג'נט גוד (אותה מגלמת סוזן סרנדון המעולה), שבשלב מסוים גם הפכה לאחת "המטופלות" שלו, המטרה היא מטרה ראויה אך קבורקיאן איננו המשרת הטוב ביותר שלה. ומדוע? כי בעוד הרופא שבו רואה לנגד עיניו את טובת מטופליו, האיש שבו אינו מצליח לרסן את משיכתו לאור הזרקורים. כמאמר הקלישאה, לא די לו להיות חכם; הוא רוצה גם להיות צודק – ושכולם גם ישמעו על כך.

      זו הסיבה היחידה, לפחות על פי הסרט, שלחץ על הכפתור במקרה שהוביל בסופו של דבר לכליאתו. תומס יוק היה יכול ללחוץ על כפתור ה"מרסיטרון" בעצמו, אבל ג'ק קבורקיאן רצה לעשות זאת במקומו. למה? כדי לאלץ את בית המשפט לדון בחוקיות המעשה. במילים אחרות, לא הספיק לו שהמתת חסד תיחשב כסיוע להתאבדות; הוא רצה שתווית הרצח תוסר ממנה – וממנו – אחת ולתמיד. והדחף הזה הוא שהוביל לנפילתו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      המטרה היא מטרה ראויה אך קבורקיאן איננו המשרת הטוב ביותר שלה. מתוך "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק"

      ההחלטה של לוינסון להתמקד באיש הבעייתי ולא בבעיה העקרונית היא בחירה לגיטימית. אחרי הכל, הוא קולנוען שמבקש לספר סיפור ולא הוגה דעות שנדרש לפרסם נייר עמדה. ובזכות המשחק הלא פחות ממדהים של פצ'ינו, הוא הצליח במשימה באופן יוצא דופן. פ'צינו מצליח להימנע מהמלכודת שכרוכה בסרטים ביוגרפיים שבאופן טבעי גורמים לנו לגלות הבנה יתרה למעשיה של הדמות הראשית – יהיו מעשיה אשר יהיו. קבורקיאן שלו הוא בה בעת הומניסט חסר פשרות ואגומניאק חסר מעצורים, ובהתאם מעורר בו זמנית אהדה וסלידה – הישג שמעט מאוד שחקנים יכולים לרשום לזכותם.

      יתרה מזאת, רבים מציינים את הסרט כהוכחה הסופית לכך שהטלוויזיה, ובפרט זו של HBO שהפיקה את הסרט, החליפה תפקידים עם הקולנוע. בעוד האחרון הפך בשנים האחרונות למפגן של אפקטים משככי מחשבה, התקבע המסך הקטן כזירה התרבותית שבה לא רק נדונים נושאים הרי גורל אלא אמנות הסיפור הוויזואלי היא במיטבה. ואכן, אם סרט על המתות חסד יחזיר לחיים את הקריירה של אחד השחקנים הגדולים ביותר שאי פעם עיטרו את המסך (הקטן והגדול כאחד), הטלוויזיה המפוארת גם כך של שנות ה-2000 תרשום לעצמה הישג נוסף.

      לצדו של פצ'ינו, גם סרנדון, ג'ון גודמן (שמגלם את חברו ועוזרו של קבורקיאן, ניל ניקול), ברנדה וקארו (שמגלמת את אחותו, מרגו ג'נוס) ודני יוסטון (שמגלם את עורך דינו, ג'פרי פיגר) מנפקים, כל אחד בתורו, תפקידים יוצאים מן הכלל. אלה מתווספים אל האופן המבריק שבו שילב לוינסון את קטעי הוידיאו המקוריים שבאמצעותם תיעד קבורקיאן את בקשות המוות של מטופליו כדי להוכיח שהם נעשו בדעה צלולה, וביחד הופכים את "ד"ר מוות ומיסטר ג'ק" לסרט שראוי לכל 15 המועמדויות לפרסי אמי בהם זכה לפני כ-10 ימים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הומניסט חסר פשרות ואגומניאק חסר מעצורים. מתוך "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק"

      אך מעל לכל, האופן שבו מעמת לוינסון את צופיו עם הבעיה בה' הידיעה של הקיום המודרני הוא שהופך את "דוקטור מוות ומיסטר ג'ק" לסרט חובה. אין הכוונה כאן לבעיית המתות החסד, שכבודה במקומה מונח, אלא לבעיה שחווה כל אחד מאיתנו, לכל הפחות כשהוא נקרא לעמוד מול הקלפי: חוסר האפשרות להפריד בין האיש לדעה. עמדות פוליטיות, מוסריות, עקרוניות אינן קיימות בנפרד מבני האדם שמשמיעים אותם; וכדי שאדם יחשוב שדעתו ראויה להישמע בפומבי, הוא חייב להיות ניחן במידה לא מועטה של אהבה עצמית – כזו ששומטת בדרך כלל את הקרקע מתחת לרצון להקשיב לו. המצב הזה – של אהדה לדעה אך סלידה מהאיש – הוא הסיבה העיקרית שבגינה אנשים מעדיפים להושיב עצמם על הגדר במקום לקחת חלק פעיל במשחק הציבורי שקובע את חייהם ואת מותם. ומה היא המחלה מספר אחת – שלא לומר הסופנית – של הדמוקרטיה אם לא המצב הזה?