פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיח לוחמים: על "הפסיפיק"

      גם אם "הפסיפיק" של שפילברג והנקס היא יצירה טלוויזיונית מרהיבה, היא עדיין נכנעת לקלישאות של סרטים אנטי מלחמתיים ורחוקה באיכותה מ"אחים לנשק". פז חסדאי נהנה ובכה

      לא ברור מה עבר על טום הנקס וסטיבן שפילברג במהלך העשייה של "טוראי ראיין", אך מתברר שהשניים פיתחו אובססיה לעיסוק במלחמת העולם השנייה והרווח כולו של חובבי הטלוויזיה. אחרי "אחים לנשק" המצוינת, אמש (ראשון) עלתה ב-yes "הפסיפיק", עוד יצירה טלוויזיונית מושקעת ומרהיבה של HBO שדנה במלחמה הגדולה, ובהחלט ניתן להבין את מקור האובססיה של צמד המפיקים: קשה שלא להתמכר להתרחשויות המסעירות, לדרמות האנושיות, לאקשן הבלתי נגמר וכמובן לפיצוצים הגרנדיוזיים שמייצרת המלחמה.

      לא נעים להשתמש בסופרלטיבים כל כך חיוביים על סדרות שעוסקות באירוע שגבה את חייהם של מיליוני אנשים, אך מלחמת העולם השנייה עוברת מסך בצורה אידיאלית וממשיכה להוות חגיגה טלוויזיונית, בין אם מדובר ב"אפוקליפסה" התיעודית או "אחים לנשק" ו"הפסיפיק" של הצמד ההוליוודי. "הפסיפיק", הסדרה היקרה ביותר בתולדות הטלוויזיה, מספקת לא מעט רגעים מצמררים ואיכותיים, אך שפילברג והנקס נאלצו להתמודד בעשייתה עם אתגרים לא פשוטים. העיקרי מביניהם הוא ייחודה הערכי של יצירתם הקודמת, אותה "אחים לנשק" המשובחת.

      הפסיפיק (יח"צ)
      מה עם ערכים כמו הקרבה, רעות, אומץ לב וכושר עמידה? מתוך "הפסיפיק" (צילומים: יח"צ)

      האלמנט הבולט ביותר ב"אחים לנשק" היה הגלוריפיקציה למלחמה. זה היה שינוי מרענן להלך הרוח בעולם ובישראל, וההשוואה לייסורים המקומיים סביב המלחמות היא בלתי נמנעת. בעוד היצירות הקולנועיות של אנשינו מלאות בחרטה ובעינויים עצמיים, היה מעניין לראות כיצד האמריקאים מהללים את חייליהם בהנאה ובגאווה. בעוד אצלנו הם יורים ובוכים, "אחים לנשק" לא התביישה להציג אותם כגיבורי האומה האמיצים. לפתע נראה כי ההתמקדות בעוולות המלחמה ובייסוריו של החייל הקטן – זה שבימינו הפך לקורבן אומלל וחלש – זה הפתרון הכי קל, בנאלי וקלישאתי. בעידן המודרני, למרבה האירוניה, נדרש אומץ כדי להציג את החייל כגיבור אידיאליסטי.

      כמובן שיש סיבות רבות שהקלו על שפילברג והנקס בהצגת החייל כגיבור. מלחמת העולם השנייה, שהיתה מאבק אמיתי וצודק מול כוחות הרשע, זוכה ליראת קודש. בעלות הברית לחמו במשטרים טוטליטריים ואפלים שאיימו על עתיד האנושות, נהנו מצידוק מוסרי גורף, וכל מי שלקח חלק באירועים הפך אוטומטית לגיבור. גם הזמן שחלף מאז שנות הארבעים מעניק לאירועים מימד מיתי, ולהציג את העבר בצורה הרואית זה הרבה יותר פשוט מחיטוט בפצעים טריים.

      מנגד, גם לישראל היו לא מעט מלחמות צודקות, בהן נלחמנו על חיינו מול אויבים שרצו להשמידנו, אך גם זה לא מנע מהיצירות הקולנועיות הישראליות המודרניות להתאפיין בעיקר בתחושות אשמה. קשה לזכור מתי בחורינו נהנו לאחרונה מהילת "יפי הבלורית והטוהר". מלחמה, מלבד לאלמנטים האלימים והטרגיים, מגלמת ערכים כמו הקרבה, רעות, אומץ לב וכושר עמידה, אך בישראל מתעקשים להתמקד בהלקאה עצמית (אולי כי זה עוזר לפופולריות בקרב השופטים בפסטיבלים בחו"ל). וכך גם "הפסיפיק", בניגוד לקודמתה, בוחרת בסופו של דבר באותו פתרון קל ופופוליסטי.

      הפסיפיק (יח"צ)
      נצמדת לפרטים הביוגרפיים במקום לפרטים ההיסטוריים. מתוך "הפסיפיק" (צילומים: יח"צ)

      בעוד "אחים לנשק" הביטה על האירועים מגבוה, התמקדה במורשת קרב, הציגה את האירועים מנקודת מבט של מפקד הפלוגה ודנה בדינמיקה הקבוצתית הייחודית, "הפסיפיק" בוחנת את המתרחש דרך עיניהם הקטנות של שלושה חיילים: טוראי יוג'ין ב' סלדג', טוראי רוברט לקי וסמל ג'ון באזילון. להנקס ושפילברג לא היו הרבה ברירות. מלבד לשינוי זירת הקרב – האוקיינוס השקט במקום אירופה, היפנים במקום הגרמנים – הם גם היו חייבים לבצע שינוי בהגשה. "הפעם נקודת המבט היא יותר פסיכולוגית ורגשית", הגדיר זאת הנקס, "הפעם מאפשרים לך להציץ מה קורה מתחת לקסדה".

      היתרונות ברורים, אך גם החסרונות. מצד אחד החוויה יותר אישית, אך במקביל היא לא שונה מכל סרט מלחמה אחר. בפתיחת הפרק הראשון מצהיר הקולונל לחייליו כי "האסטרטגיה תהיה שייכת למפקדים, אבל הניצחון יהיה שלכם החיילים, אלה עם תחושות הבטן והדם על הנעליים". המסר ברור: ההתמקדות היא שוב בחייל הקטן, זה שרק ממלא פקודות, אינו מודע לתמונה הגדולה, ורק נלחם על הישרדותו המיידית. במקום להיצמד לפרטים ההיסטוריים, הסדרה נצמדת לפרטי הביוגרפיות של הגיבורים. ברמה הזאת – של ההתמודדות המוכרת עם הזוועות והקשיים והדילמות המוסריות והאישיות – האירועים יכלו להתרחש בווייטנאם, בלבנון או בכל מקום אחר. "הפסיפיק", בעל כורחה, הפכה לעוד סרט מלחמה (וכמובן, אנטי מלחמתי) די בנאלי.

      הפסיפיק (יח"צ)
      גרסה מושקעת של "בופור". מתוך "הפסיפיק" (צילומים: יח"צ)

      מזל שסצינות האקשן עדיין עושות את העבודה. למרות הבנאליות היחסית, "הפסיפיק" היא עדיין יצירה טלוויזיונית מרהיבה וממכרת. ניתן להבחין בהשקעה הגדולה ובהקפדה על הפרטים הקטנים, וכיאה להפקה מהוקצעת מבית היוצר של שפילברג, גם הפעם הצופה נסחף אחר האירועים ומקבל השראה רק מלהאזין לפסקול המרגש. לא פעם הכרחתי את עצמי להסיט את המבט מהמסך ולהסתכל החוצה מהחלון רק כדי לוודא שאני לא בג'ונגל בגוודלקנאל, ממתין במארב ליפנים שפרצו את הביצורים. אך דווקא על רקע ההפקה המושקעת והביצוע המיומן, תחושת הפספוס גוברת. "הפסיפיק" יכול היה להיות הרבה יותר מהגרסה המושקעת של "בופור".

      "הפסיפיק", ימי חול, 22:00, yes 4