בעידן שבו יש מדריכים וספרי עשה-זאת-בעצמך בכל נושא שבעולם - מלכידת אופוסומים המכרסמים את חוטי החשמל ועד לגמילה מסוכר לבן ופחמימות לא מורכבות - נדמה שהחיים היו אמורים להפוך לקלים יותר. במקום זאת, נדמה שהאפשרויות הבלתי מוגבלות לחיות את החיים לפי סולמות ערכים שונים ומשונים וריבוי המידע שנועד להקנות לנו שליטה על הכאוס, רק הופכים אותנו למבולבלים יותר, חסרי אונים יותר ומוטרדים יותר.
הסדרה "הורים במשרה מלאה", שעלתה אמש (שני) ביס, עוסקת בדיוק בפרדוקס הזה מתוך זווית ספציפית שנוגעת להורות, או, ליתר דיוק, להורות שנות האלפיים באמריקה (והרי ידוע לכולנו שישראל היא - מתחננת להיות - המדינה ה-51 של הכחולבן אדום). אם מההקדמה עד כה אתם חוששים שתיתקלו בפרצוף הסופר-מאיים של סופר-נני שתרמוז לכם שהעובדה שהילד לא נגמל מחיתולים קשורה לזה שהוא לא מחובק מספיק, או בהצעות נוסח "אמא מחליפה" שיעודדו אתכם להכניס אל ביתכם אישה זרה שמאמינה שהתפלשות בבוץ תסיר את העכבות מבתכם המתבגרת, אתם יכולים לנשום לרווחה. "הורים במשרה מלאה" היא לגמרי לצדכם, ואפילו מאמינה בזכותו של האדם הבוגר להיות אדם חי-נושם-טועה-לומד משל עצמו, אפילו לפני שהוא הורה של מישהו.
הסדרה מבוססת באופן חופשי על סרט בשם זהה ובכיכובו של סטיב מרטין מ-1989, והיא עוסקת בשלושת הדורות לבית משפחת ברוורמן. נקודת הפתיחה היא חזרתה של שרה (לורן גראהם המתוקה מ"בנות גילמור" בתפקיד בעל קווים דומים עד השתאות), אם חד הורית ומובטלת המטופלת בשני מתבגרים, לבית הולדתה. לשרה שלושה אחים, בהם עוסקת הסדרה באופן שוויוני למדי: אדם (פיטר קראוזה הזכור לטובה מ"עמוק באדמה"), האח הבכור, האחראי והמצליחן שמגלה בתחילת הסדרה שבנו סובל מתסמונת אספרגר ומתקשה להחזיר את הסדר והשלווה לחייו; קרוסבי, הגבר הבטלן שמסרב להתבגר ו"לקחת אחריות" (באמריקאית = מתמהמה להתחתן ולעשות ילדים); וג'וליה, עורכת הדין המצליחנית והעסוקה שבתה בת ה-5 מעדיפה כל דמות נשית אקראית על פניה.
הדור המבוגר, הוריהם של ארבעת בני בראוורמן, הם הורים מהסוג הישן הלא מתאמץ להיות מושלם, מאמין שאין מה לפנק יתר על המידה ובאופן כללי (בעיקר האב הפטריארך) נוקט במדיניות מחוספסת וישירה. הדור החדש של ההורים, לעומת זאת, הוא מסוג ההורים שמפקפקים בעצמם על כל שעל, משתדל ליצור דיאלוג פתוח ושווה מעמד עם ילדיו, גם כאשר היד כבר רועדת להם על הדק הכאפה, ומתייסר באינסוף אשמה ובלבול. במקביל, משתדלים ארבעת האחים להצליח להיות בני אדם מוגשמים, מאושרים פחות או יותר ובעלי חיי אהבה ומין סבירים. אתם יכולים לנחש שקל זה לא עומד להיות, כי החיים - כמו שאומר הפתגם המעצבן - הם ממש לא פיקניק. אלא אם כן הפיקניק שאתם מדמיינים מופרע על ידי נמלים עוקצות ודובים משחרים לטרף.
מה שכן, כל הניסיון הנוגע ללב הזה של בני ברוורמן הוא מעניין, מצחיק, מעציב וכל מה שסדרה חביבה ומאוזנת היטב צריכה להיות. אם מאסתם בבדיחות האשתי-לא-מבינה-אותי סטייל "כולם אוהבים את ריימונד" ומתלונות בעלי-הוא-הילד-השלישי-שאני-מגדלת (ע"ע זוועתון ההורות הישראלי, "כאן גרים בכיף"), ולעומת זאת יש בלבכם מקום חם לסדרה המיתולוגית "שלושים ומשהו", אתם עומדים להתאהב ב"הורים במשרה מלאה". הקאסט העסיסי, הגימור הקולנועי והעובדה שילדים והורים מוצגים בה כאילו היו בני אדם אמיתיים ולא קריקטורות שנועדו למרר אלו לאלו את החיים הופכים אותה לסדרת סוף היום מושלמת, בלי תחושת הגועל הדביקה שנשארת אחרי שסיטקומים בטעם סוכרזית נגמרים.