קוסטה דל סול: על פסטיבל בניקסים

צריך הרבה אמונה וביטחון עצמי כדי לקחת עיירה ספרדית כמו בניקסים, להלביש עליה פסטיבל רוקנרול שרץ כבר 16 שנים, לשכנע 50 אלף איש שזה ממש קרוב לים (קרוב, אבל לא בדיוק) ושאפילו שהרכבות עוברות שם פעם בשעתיים של נצח, כדאי להם להמר עליו ולא על פרימוורה או פסטיבלי אנגליה למיניהם. מצד שני, אין סיבה שאלופי אירופה והעולם בכדורגל (אין אמן שלא בירך את הקהל על ההישג במונדיאל) לא יצליחו גם בזה – 50 אלף איש אכלו את הלוקש ורק אז הבינו שגם אם הם רוצים לצאת מכאן, אין להם ממש איך, אז עדיף כבר ליהנות מהמוזיקה.

למזלה של בניקסים, הפסטיבל השנה התהדר בליין-אפ לא נוצץ אבל מדויק ביותר, עם כמה מהמופעים המרתקים של העת הנוכחית. היו שם הרכבים כמו Two Door Cinema Club הנפלאים, שהגיעו בפעם הראשונה לספרד אחרי אלבום הבכורה שלהם ולא האמינו שאלפים יודעים את המילים. הם כמובן השיבו בהופעה מרגשת.

לעומתם, הוט צ'יפ הגיעו למעין מבחן עליית כיתה נוסף אחרי אלבומם הרביעי. להקות כמו הוט צ'יפ, שנבנות לחלוטין על אנרגיית מועדונים דרך פרפומנס של רוקנרול, חייבות ללחוץ על הגז מהפתיחה ולא להרפות עד לסיום. לכן, היה מרגש לראות את רמת הביטחון שלהם בעצמם, שאפשרה להם לפתוח עם "Boy From School" - המנון של אנשים שמתביישים להוריד את החולצה בים ומעדיפים במקום זאת להסתגר עם האוזניות. יתרה מזאת, הם המשיכו משם עם "One Pure Thought" ורק אז הרימו את הקהל עם שירים מהאלבום החדש והמעולה שלהם.

עבור הקהל הישראלי, הסיפור הגדול של בניקסים נמצא בהופעה שלא משכה אליה יותר מדי אנשים (הפרודג'י, אהובי הספרדים, פשוט הופיעו במקביל), אך למעשה היתה רגע מהפנט ומהמם של מוזיקה שמשלבת אינטליגנציה, התרסה, חדשנות ונוסטלגיה באותו מקום. זו היתה הופעתם של פאבליק אימג' לימיטד של ג'וני ליידון שהגיעו עצבניים לאתר הפסטיבל, אחרי שהאוטובוס שהיה אמור לקחת אותם איחר ב-45 דקות. ליידון חיפש את התה שלו, החליק כאפות עם איאן בראון ואחרי שעה קלה זינק כמו פנתר עם הלהקה כדי להפתיע לחלוטין את הקהל עם "This is Not A Love Song", הלהיט הגדול ביותר שלהם, דווקא כשיר פתיחה.

משם, קשה היה להאמין שמדובר בלהקה שיצרה כבר בסוף שנות ה-70. למרות שלא מדובר בהרכב המקורי שלה (בוודאי לא עם הבסיסט הנהדר ג'ה וובל), פאבליק אימג' 2010 היא להקת נגנים רוצחת בראשות הגיטריסט לו אדמונדס, בחור חביב להפליא עם פרצוף של נרקומן מהתחנה המרכזית וידיים עדינות של מעצב חרבות. כשהוא מנגן שירים כמו "This is Not A Love Song" או "Flowers" ו-"Rise", אפשר להבין שגם ברי סחרוף וגם ג'יימס מרפי פשוט סוחבים מהלהקה הזו במשך שנים.

אבל מעבר לעניין המוזיקלי, ההופעה של פאבליק אימג' לימיטד היא גם חוויה פוליטית חשובה ומרתקת, שבה ליידון, אגרסיבי וקולני, לא מדלג על דת או צבע ומתעלל בכולם באופן שווה. "שאלה: האם האפיפיור נאצי? תשובה: כן", הוא אומר בביצוע לא פחות ממדהים של "Religion" - מסוג הרגעים האלו שאתה באמת שואל את עצמך האם, לאור שיר כזה, באמת אפשר להחשיב את "מחכים למשיח" למחאה פוליטית חריפה.

בנוסף, ליידון נותן לוויכוח הגדול שהוא מעורר בהחלטתו להגיע לישראל לדלוף גם לתוך הסט של פאבליק אימג', שבו הוא מצהיר שהוא לא יהודי, לא נוצרי ולא מוסלמי – הוא פשוט שונא את כל הדתות. הביצועים האדירים של "The Public Image" ו-"Open Up" מרככים קצת את החוויה הקשה ומחזקים את המסקנה: מי שחשב שפאבליק אימג' לימיטד היא הופעה נוסטלגית לזקנים צפוי לרגעים מסעירים של מוזיקה חושבת בשיאה. בפרפראזה על דבריו של לייבוביץ' על אלוהים והשואה, מי שהפסיק לאהוב את ג'וני ליידון אחרי הסקס פיסטולז, לא אהב את ג'וני ליידון אף פעם.

לצד PIL היו לא מעט הופעות טובות מאוד בבניקסים. דיזי רסקל הצליח להראות איך הופעה שכוללת רק MC ודי ג'יי עדיין יכולה להיות מספקת בזכות שפע כריזמה וכמובן שירה בלייב נטולת חיפופים. Yacht הראו לכל 100 האנשים שבאו לצפות בהם איך "Psychic City" הופך להמנון אמיתי בהופעה. וגם אקו והבאנימן לא נתנו ל-30 המעלות ו-90 אחוזי הלחות לבלבל אותם ועלו, כרגיל, עם מעילי גשם והוכיחו ש-"Killing Moon" יישאר לנצח מהשירים האלו שאי אפשר להפסיד איתם כי ממילא אתה לוזר.

אלא שכל אלה היו הופעות שאפשר לראות כמעט בכל פסטיבל, כי זו העונה וזה הזמן שלהן – לכל אחד יש אלבום לקדם וכסף להרוויח בעידן ההורדות וכו' וכו'. מה שהפך את בניקסים לחוויה שווה באמת היו שתי הופעות, אחת קטנה יחסית והשנייה מההפקות הגדולות בעולם, אך שתיהן מכוונות ממש לתוך הלב הפועם של המשיכה למוזיקה והיכולת שלה להפוך מתחביב לאידיאולוגיה.

הראשונה היתה ההפקה הביזארית של פיטר הוק, שהחליט שהגיע זמנו לצעוד למרכז הבמה ולא סתם למרכז – הוא למעשה מחליף את איאן קרטיס בביצוע של "Unknown Pleasures", אלבום המופת של ג'וי דיוויז'ן. הוק, שכנראה הבין שניו אורדר לא תחזור בזמן הקרוב, הוא כל מה שאיאן קרטיס לא היה. קרטיס שר נמוך ועמוק, הוק שר כמו ספרינגסטין. במקום תנועות רובוט ישנה עמידת הרוקר המפורסמת עם רגליים בפיסוק של כריסטיאנו רונאלדו לפני בעיטה חופשית ואצבע מנצחת לשמיים. בנוסף, במקום צליל מונוטוני ומדויק, הלהקה שהוק אסף סביבו לוקחת את השירים של ג'וי דיוויז'ן למקום אגרסיבי וקולני, כמעט אצטדיוני בעוצמה שלו.

בגלל ההבדלים האלו, הוק בחר בחוכמה לפתוח דווקא עם כמה שירים של הלהקה מהתקופה בה עוד נקראו Warsaw, כמו "No Love Lost" ו-"Leaders of Men". כיוון ש-"Unknown Pleasures" היא יצירה כל כך שלמה ומהודקת, עדיף להרגיל את הקהל לצליל החדש של ההרכב לפני שחותכים לו את הקלאסיקות מול העיניים. ואז, משום מקום, הגיעה הפתיחה של התופים ב-"Disorder" וכל הרגשות והחדרים החשוכים שבהם אנשים האזינו לשיר הלא ייאמן הזה עלו והציפו את הבמה. מהרגע הזה, האגרסיביות של ההרכב הפכה ליתרון שלו ואפשרה לדור שלא היה שם בזמן אמת (כלומר כל הקהל) לחיות שירים שאין להם סיכוי לשמוע שוב מהמחבר המקורי שלהם. לכן, כשהוק הגיע ל-"Wilderness", שיר שג'וי דיוויז'ן עצמם בקושי היו מבצעים בהופעות, כל מי שאי פעם אהב את ג'וי דיוויז'ן לא יכול היה להתייחס לרגע הזה באופן ביקורתי או הגיוני. רק אמוציות נותרו – דמעות, זיכרונות, פחד וחרדה. ההופעה נגמרה עם ביצוע בלתי נמנע ל-"Love Will Tear Us Apart", אבל זה כבר היה גארבג' טיים – ההימור של הוקי השתלם בזכות האהבה הכנה שיש לו לשירים שעשו היסטוריה.

ההופעה השניה שהפכה את בניקסים לאירוע מרתק היא השלב הנוסף במסעו של דיימון אלברן לעבר מיקום נוח בין אנדי וורהול לג'ון לנון בעיצוב תרבות הפופ. הפעם זו ההופעה של הגורילאז, שמגיעה לראשונה כאורקסטרה חיה לבמות ולא כסט דמויות מצוירות כבעבר. אלברן, בן זונה גאון עם קשרים מפה ועד דמשק, ממילא הגיע כמנצח עם "Plastic Beach", אלבום שגם חודשים אחרי צאתו נשמע כאילו הגיע מהעתיד. אבל זה לא מספיק לו והוא מגיע לדרוס, בכל הכוח: זה מתחיל עם סרטון פתיחה שבו סנופ דוג מזמין את הקהל לאותו חוף פלסטיק ונמשך בסדרת סרטונים באיכות HD תוצרת ג'יימי האוולט, שותפו של אלברן לפרויקט לאורך השנים. אחר כך מגיע "Last Living Souls" שבו אלברן מקפץ בין הפסנתר לבמה ולתוך הקהל. לאחר מכן מגיע בובי וומאק לביצוע של "Stylo", כשמלמעלה מוקרן הקליפ המפורסם של השיר עם ברוס וויליס והתחושה היא שאלברן החליט להפיק לעצמו את "The Wall" רק עם מוזיקה טובה יותר.

אך ההפקה המרשימה של הגורילאז היא רק חלק קטן מהסיפור. אלברן הגיע עם כל האנסמבל (כולל דה לה סול הנהדרים) ללבנון וסוריה, שם יוכלו להבין את המסרים בערבית שריצדו במהלך הביצוע של "White Flag", שבו אלברן מנופף בדגל לבן וגם לצפות במסרים האנטי-מלחמתיים שעוברים מההופעה בביצוע של "Cloud of The Unknowing". אלברן, שלא מעט נרמז על היותו מרכז התמיכה בחרם של אמנים על ישראל, מביא עם הגורילאז לא רק מופע חסר תקדים בהשקעה שלו ביחס לכמות הקהל של הלהקה בעולם, אלא גם את אחת ההפקות הפוליטיות החזקות של הזמן האחרון - מהסוג שמושך 50 אלף אנשים לחור לוהט בספרד, מהסוג שרק מוזיקה מסוגלת להכיל.