זה סיפור שדי הרבה אנשים מכירים: להקת אינדי ששרה באנגלית רוצה לנסוע להופיע באירופה, יש אימייל מפסטיבל כזה, דיבור על פסטיבל אחר, שני תאריכים בצרפת... עכשיו צריך לעשות סידורי טיסה ולהשיג כסף. הסיפור הזה משותף ללהקות בכל היקום המייספייסי, מגוש דן עד אורנג' קאונטי. הסיפור של הצמד Take It Easy Hospital (מעין "אלפנט פרייד" הטהרנים) הוא בדיוק הסיפור הזה. אבל בנוסף לתקוות השחוקות ולבעיות עם המתופף, הם גרים באירן. אני אומרת "גרים באירן" ולא "אירנים", כי כמו צעירים רבים בעולם הדבר היחיד שהופך אותם לבני מקום זה או אחר היא הכתובת, הכתובת המחורבנת.
"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" לא מפרט לצופה באופן מפורש את הקשיים בלהיות להקה אירנית או בלהיות אירני בכלל. יתכן שזה חלק מהניסיון לצייר פורטרט קליל יחסית, כמעט מזוגג מבט, כי ככה זה כשאתה צעיר ויודע יותר על הסטרוקס מאשר על מלקות. בין השיטין ניתן להבין שיצירת מוזיקה שאינה נובעת מכתבי הקודש אסורה בתכלית, שכמעט כולם היו או יהיו בכלא, שקשה עד בלתי אפשרי להשיג פספורט, שלנשים אסור לשמש סולניות אבל הן כן יכולות להיות חלק מלהקת ליווי של שלוש זמרות לפחות, שאסור להחזיק חיות מחמד ועוד חוקי פרדיננד פדהצור בקיצור שכאלה, רק לא חמוד בכלל.
"חתולים פרסיים" הוא "דוקופיקשן", המתעד להקות אמיתיות בתוך סיפור מבויים למחצה. הוא צולם ב-17 ימים, בניגוד לדעת המשטר ונאסר להקרנה במולדת. יוצריו גם הם ישבו בכלא האירני, ממש לפני ההקרנה בפסטיבל קאן. אנדרגראונד, בהקשר של "חתולים פרסיים", זו לא סתם מילה שמצלצלת יופי. רוב הסצנות מתרחשות בפועל במרתפים או על גגות, בחצרות אחוריות או בשוליה של העיר. המצלמה עולה ויורדת במדרגות, נדחקת במעברים צרים. קשה לדעת אם זה בגלל האיסור על הנגינה או האיסור על הצילום.
צמד הגיבורים, בחיפושם אחר חברי להקה נוספים שייסעו איתם להופיע, עובר דרך חדרי חזרות של הרבה מאוד הרכבים, מג'ז עד מטאל, מפולק אירני עד פולק ניק דרייקי, כשההרכבים שפחות קורצים למערב הם ההרכבים הטובים יותר מבחינה מוזיקלית ובעיקר טקסטואלית (מתברר שגם באירן יש אנשים שכותבים שירים עם הרבה HIGH, FLY ו- SKY - הרי זה מתחרז כל כך יפה). מחיר החופש וההשכלה, לפחות לעיניים המערביות והצמאות לאותנטי, הוא מוזיקה מעניינת פחות, מו?כרת יותר.
הנה הם, בראי הטהרני שלנו: להקה שנשמעת כמו בלוק פארטי ונראית כמו המספרה של הפרוזדור; בחורים שחומים שלבושים בטישרטס של CBGB, מגדלים חתולים עם שמות של כוכבי קולנוע ומעריצים את סיגור רוס; מתופף שמפנטז על סט של לודוויג ומקרר מלא משקאות אנרגיה - וכולם מתבלים את שפתם הגרונית באנגלית רכה, שמות של להקות ומושגים טכנולוגים.
הייחוד שלהם הוא ההגבלות והאיסורים. (הנשים, עם זאת, מסמנות כל הזמן את ההבדל, ברעלה שעל ראשן לא משנה מה: ג'וינטים ורעלה, לפטופ ורעלה, אסיד ורעלה). הכמיהה של הצעירים האלו לחופש, שמושמעת כמעט בכל אחד מהשירים, מבוטאת, לפחות אצל הגיבורים הראשיים, ברצון להיות אחד עם אחיהם חסרי הלאום שבכל העולם, עם שאר האנשים שמאמינים ברדיוהד. היחיד שאינו רוצה לברוח מטהרן הוא זה שיצירתו ניזונה מהזעם, זמר ההיפ הופ, כי הוא יודע ש: "שם, בצד השני של הים, אין לאן לברוח". הגיבורה ההיפסטהרנית שרה לעומתו "I wanna sit on my porch and watch crappy tv". היא אומרת "אי אפשר לעשות פה מוזיקה", אבל לא נשמע שהיא מתכוונת למשטרת האיסלם אלא לתקרת הזכוכית הרגילה של מקומות שאינם לונדון, או ליתר דיוק לונדון המדומיינת. כי גם בלונדון יש עכשיו זמרת שאומרת "אי אפשר לעשות פה מוזיקה" ואולי גם היא לובשת בורקה, אבל רק בשביל הטרנד.
"חתולים פרסיים" הוא בהחלט סרט מחתרת, אבל לעיניים מערביות הוא אינו סרט חתרני. כמעט נהפוך הוא - הוא סרט מאשר, המספר על זכאותם של בני כל העולם לחלום האמריקאי, בין אם בגרסת הביג-טיים ובין אם בגרסת האינדי, בין אם בהוליווד ובין אם בוויליאמסבורג. אנחנו, ברלטיביזם נפשע, אולי היינו רוצים שיהיה להם חלום אותנטי, פנימי, בטעם חמצמץ של לימון פרסי, אבל הם רוצים את מה שכולם רוצים, הם רוצים את הגלובלי שאינו האיסלמי. ואי אפשר להאשים אותם, כי ככה אי אפשר לחיות, לא כשאתה יודע כל כך הרבה. אפשר רק להצטער על הדיכוטומיות, ולתהות מה קורה בשוודיה בזמן הזה. אולי לשוודים יש קיום שלישי, מצב שוודי כזה, בו החיים אינם או קומדיית מצבים או טרגדיה פוליטית.