אחרי אלבום הבכורה המדהים: דרייק מכה שנית

היתה תקופה כזו שלסביות עשו בה מוזיקה ממש טובה. הדוגמא הטובה ביותר לתופעה הזו היא לה טיגרה, שבערך בין 1999 ל-2004 הוציאו ריליסים מדהימים שפנו לא רק אל בנות שאוהבות לפעול נגד הכוונות של אלוהים. Her Royal Highness מנסה להחזיר את העידן העתיק ההוא באופן מעולה, כשהיא צועקת שוב ושוב שהיא תחתוך אותי עם הסכין שלה. אלימות אלה - ממש כמו גברים.

ואם כבר אנחנו באווירה של תחילת שנות ה-2000, אז גם גולדן אקס מתעסקים בסגנון שאופייני לתקופה שבה כולנו החזקנו טלפון קווי לצד הסלולרי. זוכרים את Add N To X? אז זה ככה, רק עם רענון קל של צעקות א-לה קריסטל קאסטלס.

אתם יודעים לאן אתם הולכים? כדאי לכם לדעת, זה עוזר בחיים. קאט קופי החליטו על מטרה חדשה שאליה הם רוצים לפנות ולמרות שהיא שונה מכל מה שקיבלנו מהם עד היום, הם מגיעים אליה כמו מלכים. "Where I'm Going" הוא להיט פופ כוחני ומנופח, עם קולות רקע, טונה של פסיכדליה ושמחה. בעצם, זה כל מה שציפינו לקבל באלבום השני של MGMT והתאכזבנו.

"הוא שאל אותי אם אני אוהבת את הליברטינס/ מי הם לעזאזל?/ אני יודעת רק מה קרה בשנות השישים". כך שרה בטי (מבטי והוורוולפס) ומיד גורמת לי לסלוד ממנה - אולי אפילו לשים לה איקס על המצח ולצחוק לה בפנים. אך בגלל שמי שהמליץ לי על הלהקה הזו - שבדיוק שיחררה את אלבום הבכורה "Tea Time Favourites" - הוא חובב פיט דוהרטי מוכר וגאה, החלטתי לתת הזדמנות לחבורת הבנות הזו שמצטרפת אל The Like בקרב על תואר "הפיפטס של 2010". מזל, יש להם המון רגעים ממש שמחים שם באלבום.

ג'ני לואיס ממשיכה לסחוב את החבר הלוזר שלה, ג'ונתן רייס, ולהפוך אותו לאיש עם דיסקוגרפיה קצת פחות מביכה. השיר החדש שלהם מחזיר את לואיס לאזורים המוצלחים יותר של ריילו קיילי ורייס לרוב שותק בו - שימשיכו ככה.

באי-פי החדש והחינמי שלהם, הגארדס מארחים את הרכב ההייפ של הרגע, The Cults. אבל דווקא השיר הנ"ל, בו הגארדס מנגנים לבדם, תפס אותי יותר. אולי בגלל שורת הפתיחה - "שוחה בים של קטסטרופות" - שלמרות שהיא משהו שבטח ברייט אייז כבר שר מתישהו, נאמרת באווירה טיפה יותר מחויכת ומודעת לעצמה.

בתחילת שנות ה-2000 צצו להן המון להקות שעושות מוזיקה ממש חמודה עם מכונות תופים ושירה נשית שנונה. ה-Pipas הם ממובילי הטרנד ההוא ובכל פעם שאני נזכר וחוזר אליהם אני ממש מרוצה. הבנתם כבר - השיר הזה נכנס לפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים", גם בגלל השנה שהוא יצא בא וגם בגלל הטקסט שאומר "להיות איתך זה כמו להרוג את בוב דילן/ אם אצטרך לעשות את זה/ אמות" - לילדים הרי לא אכפת מדילן, הם היו הורגים אותו סתם בשביל תמונה חושפנית של קייטי פרי.

אם אוון פאלאט (לשעבר פיינל פנטזי) לא היה שונה מספיק בנוף האינדי העכשווי, אז מקס טונדרה - עוד איש שלא בדיוק הולך בתלם - לקח אותו והוציא ממנו דברים מדהימים ומיוחדים אפילו יותר מתמיד. אגב, הקטע הזה הגיע על אי-פי רימיקסים של פאלאט שגם דן דיקון ו-CFCF לקחו בו חלק.

שוב קולראנינגס נכנסים לילדים. זה לא אשמתי - הם פשוט לא מפסיקים להוציא קטעים מעולים. הפעם הם לוקחים הפסקה מחומרים מקוריים ועושים קאבר לטוקינג הדס. נכון - זה לא משהו שאפשר ליפול בו.

אנג'ל אולסון היא זמרת יחסית טרייה. היא שרה לבד על גיטרה אקוסטית שירים שכבר שמענו טריליון פעם, ובכל זאת, "Creator, Destroyer" הוא קטע יפה בטירוף.

קיד קאדי וקנייה ווסט עשו זאת שוב. הם מצליחים לשיר על החיים שלי בבהירות קיצונית, לגרום לי להתחבר ולהרגיש שבכלל אני זה שכתב את המילים שלהם. הפעם הם מדברים על הבחורה הזו שמאוהבת בי ומתה למחוק אותי - אבל זה לא יעזור לה, כי אני בכל מקום: באינטרנט, במגזינים, ברדיו.

דרייק לא נח לרגע. עוד לא התאוששנו מ-"Thank Me Later", אלבום הבכורה המדהים שלו שיצא לפני שתי שניות וכבר מגיע הקטע המעולה הזה שיופיע על מיקסטייפ שלם וחדש ממש בקרוב. דרייק רץ פה בין סגנונות אפילו יותר מתמיד, דופק משפטים מבריקים, כמו "את לא יכולה לקבל את הלב שלי, הרופא אמר לי שאמות בלעדיו", ומתמקם עוד קצת בעמדה של הראפר הכי חשוב של 2010.

מהרגע שבו דיים פאנק הגיח לעולם שלנו היה ברור שהוא בעצם עושה סוג של G-פאנק רק בלי ההיפ-הופ מעליו. אז הנה, עכשיו הוא הקליט גרסה חדשה של הסמי-להיט שלו "Hood Pass Intact" עם אם-סי אייט ואפשר - בזהירות אמנם - להכריז על דיים פאנק בתור הדוקטור דרה החדש.