מדי מספר חודשים עולה לכותרות דיון בנושא הפליטים בישראל על מעמדם, על תנאי מחייתם ועל הפשע שגואה באזור מגוריהם. עבור רובנו, אלה שעוברים במקרה הטוב פעם-פעמיים בשנה במתחם התחנה המרכזית הישנה, מדובר בעוד אייטם עיתונאי. לפעמים אנחנו מתעלמים ולפעמים, כמו בסאגת גירוש ילדי העובדים הזרים, אנו מזדעקים. בדרך כלל זה מסתכם במבט מהצד על תופעה הרחוקה מליבנו ובמחשבה שמישהו אחר כבר יסדר את הבעיה הזו.
בצרפת, כידוע, מחמירה בעיית הפליטים משנה לשנה. לצד ההבנה האנושית כי האנשים הללו באו מהמציאות הקשה של אפריקה כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר, הם עדיין מתקבלים כנטע זר בחברה המקומית. מכיוון שאורח לרגע רואה כל פגע, מי שחושף ב"המטייל" של אדריאן פן-דיס את המורכבות הזו הוא דווקא מילדר, אדם בודד ואמיד מהולנד שבחר להשתקע בפריס. באחד מטיולי הערב שלו, מילדר מגלה בניין בוער שאליו פלשו מהגרים צפון אפריקאים. במהלך ניסיונות כיבוי האש קופץ כלב מהבניין היישר לידיו. הכלב מוליך את מילדר ברחובות פריס שלא הכיר, עיר מבעבעת ועמוסת בעיות של גזענות ושנאה, ומשמש כמצפונו של בעליו החדשים, שמנסה לעשות את הדבר הנכון. השאלה היא מהו הדבר הנכון.
פן-דיס, פעיל זכויות אדם ותיק, כתב 18 ספרים, רובם ספרי מסע העוסקים בפערים חברתיים. ב"המטייל" הוא מבקר קשות לא רק את הבורגנות הפריסאית, אלא את צביעותה של כל התרבות המערבית, הפתוחה לכאורה בפני כל אחד אך מלאת ניצול ואפטיות כלפי החלשים. מילדר עצמו הוא דוגמה לצביעות הזו. כשהוא מגלה, בעזרת האב ברונו חובב הוויסקי עמו הוא מתיידד, את גודל העוול, הוא רוצה לעזור ומוכן לפתוח את הארנק, אבל לא ממש פותח את דלתו. כשהקבצנית שנשלחת על ידי האב ברונו לקרוא לו, מתנחלת בביתו, הוא לא אוהב את זה, בלשון המעטה (עמוד 129): "הקבצנית גררה עצמה במסדרון ושרטה את הצבע במקל ובתותבת. מילדר רץ לשירותים לבחון את הנזק. האישה רחצה את עצמה והתיזה על הכל, מגבת הידיים שלו מלוכלכת, הראי. הוא התחיל לנקות כמו משוגע... באותה שעה ישבה היא בכורסה העמוקה שלו, עם השערות השמנוניות שלה על הריפוד".
חייו של מילדר מלאי קונפליקטים. האב ברונו מפקפק באמיתות ההזדהות שלו עם הפליטים (עמוד 120): "פניו של האב ברונו נעוו מרוב כאב. 'ומה אתה עשית שם', שאל את מילדר. 'באתי להפגין סולידריות'. הכומר הביט בו בלגלוג, לגלוג שלמילדר עוד היה הרבה מה ללמוד ממנו". באופן אירוני, מתברר מאוחר יותר, דווקא לאחר ניסיון שלו לעזור ועוד הסתבכות עם המשטרה, שהאב ברונו צדק ושמעמדו של מילדר לעולם לא יהיה כשל השחורים (עמוד 181): "'יותר מכל הייתי רוצה לגרש אותך מהמדינה', אמר החוקר, 'אבל למרבה הצער, אתה לא בצבע הנכון'".
החיבור עם הכנסייה מוביל את מילדר לעימות עם אמונתו. הוא מאמין בצדקת דרכו, אבל לא באלוהים, מה שעומד אף הוא בעוכריו בדיונים עם האב ברונו. הכומר מסביר לו מדוע האתאיזם שלו הוא המקור לכל הרע ולבעיה הגדולה של הבורגנות (עמוד 63): "כי רציונליסטים כמוך הוציאו את אלוהים מהתמונה ולא שמו משהו טוב בהרבה במקומו. הצריכה, כן. יופי של דת: ביום ראשון לשדרת הרהיטים... הרכוש כטוב העליון. לזהם בשם הצמיחה הכלכלית של העולם, ואחר כך לגייס את כל המדע כדי להסתכל על החור באוזון".
למרות העניין, לכאורה, ש"המטייל" מעורר בנושא בעייתי בכל מדינות המערב, זהו ספר מעיק משום שהוא מסורבל, לא מעניין וחוזר על עצמו, ולא בגלל המודעות שהוא אמור ליצור.
מכיוון שכל הרומן הוא מעין משל מוקצן לתרבות המערב, ומשתמש בכלים אלגוריים היפר ריאליסטיים, קשה להשתחרר מההרגשה שאת מה שניסה הסופר להעביר ב-200 עמודים, הוא יכול היה להעביר באותה המידה גם בפרק אחד בלבד.
לא רק שאינו מחדש יותר מדי, הוא גם מצטייר כצדקן, ממש כמו הדמות שאותה יצר. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לפעילותו הענפה באפריקה ובעד חופש הביטוי והדעה, פן-דיס הוא עוד מיסיונר שמנסה לתקן את העולם וזה לא ממש עובד. בסיכומו של דבר, עדיף להשקיט את המצפון בדרכים אחרות מאשר בקריאת "המטייל".