לרדת בגדול: על יהודה פוליקר ב"כוכב נולד"

מוזר מעט לזהות את התהליך שעובר על יהודה פוליקר לקראת יום הולדתו ה-60. זה לא רק האלבום החדש ומסע ההופעות, זו לא רק היציאה מהארון והגילויים האישיים, זו גם לא הכרס המפתיעה או פניו העגלגלות והכה חייכניות – זה בעיקר הרצון לחשיפה שמעורר את התמיהה. נדמה שבשבועות האחרונים שמענו מהזמר האהוב יותר מאשר שמענו ממנו בכל העשור הקודם, כשאמש (רביעי) נשבר עוד שיא בפתיחות הציבורית של פוליקר: הופעה בלב המיינסטרים, ב"כוכב נולד". למה הוא צריך את זה?

התגובה האינסטינקטיבית לנוכחותו של אמן כל כך מוערך בתוכנית כל כך צינית ומושחתת היא עצב עמוק, ובעיקר אכזבה. צובט בלב לראות שגם הגדולים ביותר נכנעים לפיתוי המסחרי, ועל אף שפוליקר אינו המוזיקאי הראשון שמשתף פעולה עם מפעל ה-SMSים, מאדם ערכי, מסתורי ומופנם כמוהו ציפינו לקצת יותר. אז מה עובר עליו? מה יש לו לחפש שם? האם זה אכן רק מסע שיווק של ההופעות בקיסריה? האם זה משבר גיל ה-60? האם זה הרצון לחוות טעימה נוספת מעולם הצעירים? ובכלל, ממתי אנשים בגיל הזה יוצאים מהארון? האם גם פוליקר הגדול, אדם שאפילו הגמגום נתפס אצלו כסמל לגבריות וחוסן נפשי, נכנע ללחץ ציבורי של גל אוחובסקי? מה עובר על יהודה?

עצם העובדה שלנוכחות של פוליקר בתוכנית היה מימד רכילותי וברנז'אי – המפגש שלו מול אוחובסקי, האיש שלכאורה ביקר אותו על החלטתו לא להיחשף – היא מתחת לכבודו של הזמר. שיא המבוכה היתה כשהוא עלה לראשונה לבמה עם בוזוקי וחיוך מבויש, וצביקה הדר הילל אותו באותה התלהבות ושמחת חיים שבה הוא נוהג עם המתמודדים. מרגול הצהירה בעילגותה המפורסמת ש"תאמינו לי, פוליקר הוא המלך", צלילי הגיטרה שלו ליוו את התוכנית לפרסומות, הקהל המוסת הריע, ואי אפשר היה שלא לתהות: יהודה, בשביל מה אתה צריך את זה?

אך עם הזמן פוליקר השתחרר, ונוכחותו בתוכנית נתפסה כטבעית. בדיעבד, זה לא כל כך מפתיע. יש לזכור שחבר השופטים מורכב מגל ההומו, מדנה הטרנסג'נדרית, מצדי עם המיניות המטושטשת וממרגול שגברית יותר מרוב חבריה לפאנל. גם פבלו התאים את עצמו לחבורה, ולבש חולצה ורודה בוהקת עם שלושה כפתורים פתוחים.

אך האמת היא שמלבד לחיבה הגדולה לאור הזרקורים, מה שחיבר בין פוליקר למתמודדים ולתוכנית היתה האהבה למוזיקה. נחמד היה לזהות את ההתרגשות הגדולה של ה"זמרים" הצעירים, שידעו להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחיקם לעבוד עם אמן בקנה המידה שלו. גם פוליקר עצמו היה אדיב ומנומס, הביע עניין וסקרנות, ייעץ להם בחוכמה בבחירותיהם, ועל אף שקימץ בדיבור, הוא נהג כמו משורר אמיתי כשסיפק אבחנות קצרות ומדויקות תוך שהוא משתמש במינימום מילים. רגע נוגע ללב היה החיבוק האמיץ שהעניקה לו המתמודדת נועה דויטש, חיבוק שמבחינתה היה טעון ומלא משמעות, ואילו פוליקר, האיש הגדול והרך כאחד, נמס בזרועותיה כילד נבוך.

חברי הנבחרת ניסו להתאים את עצמם למעמד ונתנו את המקסימום, אבל רובם סיפקו ביצועים די כושלים, כהרגלם. כמובן שזה לא מנע מהשופטים לשבח אותם ולרמוז שמקומם בגמר כמעט מובטח, בעוד הקהל בבית שוב נאלץ להביע תמיהה על דעותיהם של אנשי המקצוע. מי ששוב בלט בזיופיו היה יובל מרון, שעדיין משלם על הטעות הבסיסית שלו בבחירת תוכנית הריאליטי: הוא היה חייב ללכת על "הישרדות". אין פלא שהמתמודד הבולט הוא אור גלעדי בן ה-16, היחיד שכנראה צעיר מדי כדי לאמץ לעצמו מניירות של כוכב ושר בפשטות.

לקראת סיום התוכנית פוליקר עלה לבמה לשני שירים אחרונים, ואחרי תוכנית שלמה שהוקדשה לשיריו, הוא היווה פינאלה הולמת. הוא כבר מזמן לא הרוקר המסוקס מבנזין (להפך, הוא כבר יותר מזכיר סבא שמנמן וחביב), אך זה לא מנע מהקהל הצעיר להתלהב מההופעה ולהצטרף אליו בפזמון. ברקע כל הזמן הדהד המשפט שאמר פוליקר למתמודדים הצעירים: "אם אני הייתי בגילכם, לא היו מקבלים אותי ל'כוכב נולד'". זה לימד משהו לא רק על התהליכים שעוברים על פוליקר, אלא בעיקר עלינו.