תערוכות הבוגרים באמנות - המלצות המערכת

בוגרת המחלקה לצילום
שנת לידה 1986
נולדה ומתגוררת בנשר

על העבודה:

בשנת 2008 עדינה בריברן התחילה לצלם את סבתא שלה, קלרה גוטמן, בעקבות הפצרתה שהיא רוצה כבר למות. בהתחלה, היא מספרת, היא התגנדרה לכבוד המצלמה, העלתה מופע, אך עם הזמן החשיפה הפריעה לה. בעקבות נסיעה של הסבתא לחו"ל, בריבן התחילה לצלם חפצים בביתה, כגון קופסת קוטג' תנובה המשמשת אגרטל, בקבוק בושם המכיל טיפה אחרונה, מגירות מסודרות אך מינימליסטיות להפליא, תחתונים משומשות ובלויות – כאילו סירבה הסבתא לחדש את מלאי חפציה, המסמלים חיים. בין החפצים המשומשים עולה תחושת הזמניות של הגוף באשר הוא, המלווה בזיכרונות ורגעים היוצרים סיפור חיים. "כל אובייקט מצולם הוא תיעוד, הנצחה של גיל, מצב בחיים," מספרת בריברן.

בוגרת המחלקה לאמנות
שנת לידה 1986
נולדה בג'וליס, מתגוררת בחורפש

על העבודה:

פאטמה שנאן נולדה למשפחה דרוזית, ובשל כך הבחירה להתעסק באמנות התקבלה בדעות חלוקות בכפר מולדתה, שהרי לרוב לא מעודדים נשים לפתח מקצוע ובמיוחד לא מקצוע כמו אמנות, כפי שהיא מתארת. בשל ההתערבות המאסיבית של החברה ממנה היא באה בחייה האישיים, עבודותיה של שנאן עוסקות בעיקר ביחס הזה שבין נשים לגברים בחברה הדרוזית בפרט והמזרח תיכונית בכלל. עבודותיה עשירות בסמלים כמו שרשרת המסבחה, שבעיני האמנית הצעירה מסמלת שליטה וכוח של הגבר על האישה, בשטיחים מזרחיים, במוטיבים של איסורים ושליטה, כגון השתקת האישה, כיסוי ודיכוי. "בעיניי, כל החברה במזרח התיכון
לא נותנת לאישה לבחור ומתעקשת לנהל את חייה על ידי לחצים חברתיים והתערבות תמידית ברצונותיה", מספרת שנאן.

בוגרת המחלקה לאמנות
שנת לידה 1982
נולדה באוקראינה, מתגוררת בבת ים

על העבודה:

צילומיה של אולגה ימלין עוסקים בפערים האסתטיים בין מוצאה לבין מקום מגוריה הנוכחי - "עולמות אליהם אני מחוברת ונפרדת בוזמנית: התרבות הרוסית והתרבות הישראלית," כפי שהיא מספרת. מרכיב מרכזי בעבודתה הוא תיעוד של מנהגים תרבותיים, החל מהלבוש היומיומי ועד היחס לגוף, באופן המזכיר את מבטו של תייר על עיר זרה. ימלין מחפשת לתעד את התרבות ש"אחראית" לתחושת הזרות שלה כיום ושמעוררת בה תודעה תמידית של תייר וצופה מהצד. בתוך כך היא שוזרת את נופי ילדותה ואת הסטריאוטיפים של התרבות הרחוקה בתוך ההוויה הישראלית שבתוכה היא חיה. כך, לדוגמא, היא מייצרת מעין גלויות של המקום, ודרך מבט המחפש אפיון היא משנה את דרכי הצילום של אותם אתרים מקומיים ומוכרים כמו הנוף העירוני, חוף הים וגוף האדם.

בוגרת המחלקה אמנות
שנת לידה 1987
נולדה באילת, מתגוררת בתל אביב

על העבודה:

"חיית הברזל" היא עבודה שלפי האמנית דניאל עומסי בנויה מהמפגש בין מלחמה ואהבה. רגלי סוס, המסמלות עוצמה, חוזק ולעיתים אף מלחמה, בנויות מרשת ברזל, לכאורה חומר איתן וחזק, אך מרקם הרשת הופכת אותו שקוף, שברירי ואף ארעי. עומסי מושפעת מאד מנוף ילדותה, אילת, אותה היא מתארת כעיר פשע ורשע על רקע מדבר הנושק למפרץ כחול – פיסת היסטוריה מימי פרשי ברזל רעבים לעצמאות. עם מעברה לתל אביב היא גילתה שהרישום, אשר ליווה אותה מילדות, הוא רק הבסיס ליצירת אמנות בו החומר מהווה יסוד במשמעותה של היצירה, שמצדה מתווכת בין הצופה לבין המציאות. העבודה הזו מדגישה את הפערים בין העבר להווה, בין תקופה היסטורית בה פרשים על סוסים שוטטו על אדמותינו לבין הזיכרון הקולקטיבי של התקופה ההיא. "הדרמה הגדולה מתרחשת כשגבולותיי הפיזיים נמתחים כדי לפרוץ ולייצר משהו גדול יותר וגבוה יותר ממני: אובייקט שכולו תענוג", היא מספרת.

בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה
שנת לידה 1981
נולדה באשדוד, מתגוררת בתל אביב

על העבודה:

קולקציית הגמר של הבוגרת מיטל ז'נו שואבת השראה מילדותה בנמל אשדוד, שם עבד אביה כדיג – עבודה אותה היא מתארת כבודדה וסיזיפית. את אותה הסיזיפיות היא יוצקת לתוך קולקציית הגמר שלה שנושאת את השם "ציידי הים", המכילה בתוכה מגוון רחב של חומרים ובדים שהתחילו את דרכם כבדים לבנים ועתה מודפסים עליהם תמונות שצולמו על ידה ועל ידי בני משפחתה בחוף הים ובתוכו. הצילומים מקבלים מגזרת הבגד ממד אבסטרקטי והתוצאה הסופית מראה קולקציה מגוונת ושופעת חומרים שכל אחד מהם מתייחס לפן אחר בים – מהחול ועד הדגים.

בוגר המחלקה לעיצוב קראמי
שנת לידה 1982
נולד במכבים, מתגורר בירושלים

על העבודה:

"היופי הוא משהו שאנו קולטים ברגע התרחשותו. הוא המראה החולף של הדברים בשבריר הרגע שבו הם נגלים לעינינו. הוא יופיים ומותם גם יחד". יופי ופואטיקה הם שני מרכיבים דומיננטיים בתערוכת הבוגרים של המחלקה לקראמיקה בבצלאל. הטקסטים שמלווים את התערוכה כמעט כולם גובלים בשירה, והעבודות – לא במפתיע כשמדובר דווקא במחלקה הקראמית – גובלות בקישוטיות יתר ובעיסוק עצמי.

רועי כרמלי מצליח בעבודתו "Untitled Time" לנתב את כישוריו הטכניים אל תוך מיצב מרשים שעוסק לא רק בחומר אלא גם בחוסר ודאותו. נקודת המוצא היא שחומר משרת רעיון וכרמלי בנה מעיין כלי רכב המשלב אסוציאטיבית בין כסא גלגלים לכסא חשמלי - "כלי שייט שלא שט לשום מקום", כהגדתו. העבודה מוצגת במרכז חלל התצוגה וההתייחסות לרגישותו של החומר איתו כרמלי עובד הופכת אותה לעבודה הכי פחות שבירה בשטח, ובכך גם לעל זמנית.

בוגר המחלקה לתקשורת צילומית
נולד ב-1982
נולד ומתגורר בירושלים

על העבודה:

מפתיע שהעיסוק במודלים ותיעודם הוא עיסוק חדש עבור עידו אברמסון, שכן בעבודתו "דיורמה" הוא מפגין שליטה די גבוהה בתחום. דיורמה פירושה מודל תלת מימדי שנפוץ במוזיאונים להיסטוריה ומשחזר בזעיר אנפין סצינות מן העבר, בדרך כלל של קרבות. ב"דיורמה" של אברמסון מוצגים מודלים ארכיטקטוניים מיניאטוריים שפוסלו בפלסטיק והוגלו לכדי דימוי בגודל אנושי. האובייקטים המפוסלים, שכאילו קפאו באמצע תנועת לחימה, מעבירים את תפיסת העולם הבסיסית של המערב לגבי החייל הטוב והחייל הרע – מהלך שנועד, ומצליח, לייצר הרהורים על האובייקטיפיקציה של ההרס והכיבוש ותפיסתם כמובנים מאליהם.

בוגרת המחלקה לצילום
שנת לידה 1982
נולדה ומתגוררת בירושלים

על העבודה:

בעבודתה בודקת יעל ברנט בעדינות מרובה את גבול היחסים בין צלם לאובייקט ועושה זאת באמצעות האובייקט המשומש ביותר. בעזרת שורה של מחוות פשוטות שמטרתן ככל הנראה להחזיר את האנושיות למי שמזמן הפכה את גופה ונפשה לחפץ, ברנט שוכרת חדר עם זונה למשך שעה שבמהלכה הן מתחבקות או לחלופין אוכלות שוקולד. היא מפגינה הבנה של המדיום הצילומי כאשר היא בוחרת להציג כל פעולה בדרך תצוגה שונה ומשלבת בין צילום ישיר, עבודות מוקרנות ורדי-מייד. העיסוק באישה כחפץ הוא תמיד רלוונטי אך נדיר לראותו מועבר אל הצופה בצורה כל כך ישירה ולא נצלנית.

שנת לידה 1982
נולד באלפי מנשה, מתגורר בירושלים

על העבודה:

"בעולם פתייני ודכאני שמבטיח הכל ולא מקיים כלום, בתקופה של הפרעת קשב וקצב, מתגוררים כוכבי הטלוויזיה בחדר ההמתנה של האולפן כשהם אנוסים לעריצות מבטו הפעור של האח הגדול". כך מתואר הפרפורמנס שיצר גל נאור ושעוסק בצורה ביקורתית ומלאת הומור שחור בתפיסתו של הדור העכשווי את עולם הבידור הרדוד שלתוכו גדל ואליו הוא שואף. נאור, שעובד כמתורגמן לשפת הסימנים, מצליח ליצוק לתוך עולם זה מכלול חדש של שפות ותרבויות ויוצר התנגשות בין מגוון שפות שאיבדו את עומקן. בשילוב בין כלי תקשורת חדשים דוגמת יוטוב וגוגל טרנסלייטור לפסקול משובח שכולל את דייויד בואי ונינה סימון ובתוספת כוריאוגרפיה המבוססת על שפת הסימנים, ממלא נאור את הפער בין הישן והמוכר לחדש והלא מוכר ומאחד את הכל לשפה גלובלית, ביקורתית וחדשה.