מסך עשן: המעשנים הגדולים בטלוויזיה

מרגע שעלתה לאוויר, "מד מן" חוללה מהומה גדולה ומבחינות רבות, אך נראה שנושא העישון בטלוויזיה, אקט שהוא עדיין שנוי למדי במחלוקת, הוא זה שעורר את האמוציות הגדולות ביותר. כבר אחרי פרק הפיילוט של הסדרה, ארגוני אנטי-עישון למיניהם התפוצצו על רשת AMC, המשדרת אותה, בשל כמות העשן הבלתי נתפסת שהעלתה על המסך הקטן.

ערב פתיחת עונתה הרביעית בארצות הברית (25 ביולי) ובישראל (31 בחודש, HOT3), נראה ש"מד מן" ניצחה את הוויכוח, גם בזכות הצלחתה הגדולה ברייטינג ובביקורות וגם בגלל שעם כל הכבוד לטבק - העלייה במספר הג'וינטים בפריים טיים (בכבלים כמובן, לא ברשתות ארציות), מטרידה את הצדקנים הרבה יותר. לכן, עם שובם של הגברים משדרות מדיסון למרקע, וואלה! תרבות חוזרת למעשנים הגדולים של הטלוויזיה. הכוונה לעישון סיגריות בלבד. את הג'וינטים נשאיר לפעם אחרת.

וויליאם בי. דיוויס גילם את המעשן הקלאסי בטלוויזיה האמריקאית הישנה - כזה שאין בעיה לתת לו להחזיק סיגריה, אבל צריך לוודא שדמותו היא כולה רוע, תככים, מזימות וכמובן סוף טראגי אך ידוע מראש בשל הרגליו המגונים. "האיש המעשן", שגם כונה "האיש המעשן בשרשרת" וכמובן "איש הסרטן", היה בדיוק הדמות הזו - הקיר הקבוע שבו נתקל דיוויד דוקובני בתפקיד פוקס מאלדר בחיפושיו אחרי האמת שנמצאת אי שם ואחר אחותו האובדת, סמנתה. בסופו של דבר, "איש הסרטן", ששמו נחשף כסי.ג'י.בי ספנסר, אכן חלה בסרטן המיוחל, אם כי לא ממנו הוא מצא את לבסוף את מותו. וביחס לעתיד המעשנים בטלוויזיה - גם זה משהו.

החתרנות של "משפחת סימפסון" היא כבר נושא די מיינסטרימי לעסוק בו, אולם מרוב סאטירה פוליטית וחברתית, דווקא הסיגריה הקבועה וקולן הצרוד של פטי וסלמה, אחיותיה של מארג', די נדחק. עם זאת - כנראה בגלל מיקומן המכובד בזווית הפה של דמויות שמשודרות ברשת ארצית (FOX) להבדיל מבכבלים - הסיגריות שבפי האחיות למשפחת סימפסון תאמו את הנורמה שהיתה נהוגה בטלוויזיה האמריקאית: דמויות נלעגות, בודדות ועריריות, עובדות אפורות במשרד ממשלתי שלעולם לא ימצאו חתן. לצד האלכוהוליזם של הומר, שהוצג כצד משמח נוסף באישיותו הססגונית, הרגלי העישון של האחיות מצד הכלה היו צעד נוסף בהפיכתן לפתטיות.

גם כמעט שלוש שנים אחרי שהסתיים תפקידו ב"הסופרנוס", קשה להפסיק להתפעם מדמותו של ג'ון סאקרימוני, הידוע בכינויו ג'וני סאק. מי שהיה בתחילה סגנו הנאמן של קרמיין, ראש הזרוע הניו יורקית של המאפיה - יריבתם/שותפתם העקשנית של משפחת סופרנו מניו ג'רזי - ולאחר מותו של קרמיין גם המנהיג שלה, היה (בגילומו של וינסנט קורטולה) אחת הדמויות המורכבות והמרגשות בסדרה. מצד אחד, מאפיונר מבריק וקר רוח שפחד בעיקר מהיום בו לא יהיה לו מצית, ומצד שני, בעל אוהב ונאמן להדהים לאשתו הלא בדיוק דוגמנית, ג'יני.

במבט רחב יותר, סאק היה חלק מהמהפך שהובילה "הסופרנוס" והרשת ששידרה אותה, HBO, ביחס לדמויות לכאורה "רעות", שהמורכבות המוסרית וההקשר בו הן פועלות משנה את יחס הצופה אליהן עד כדי ערעור הסדר הישן בין טוב ורע. כך, בפרקים שעסקו במסעו של סאק להגנה על כבודה של ג'יני, לאחר ששמע בדיחה משפילה אודותיה, הוא תפס אותה בולסת ממתקים בסתר ושאל אותה: "אני אי פעם ביקשתי ממך להיות רזה?". והדמות הזו, שהורתה על חיסולם של רבים ועומדת מאחורי פשעים לא פחות חמורים, פתאום נראתה כאילו עישון זה הדבר הכי רע שעשה בחייו.

מי שרוצה להמשיך לקרוא, אזהרה - ספוילר:

גם סצנת הסיום של סאק בסדרה, כשסרטן הריאות אוכל את גופו, הראתה את הצד הרך והנעים של האיש, כשאשתו האוהבת הציעה שאת נשימתו האחרונה יעשה סאק עם הדבר היחיד שאולי אהב יותר ממנה - הסיגריה. הרגע הזה, מלא החמלה, הרוך וגם העצב - מייצג אולי יותר מכל את האמביווילנטיות כלפי הדמות הבלתי נשכחת הזו.

אין עוד הרבה מה להגיד על הדמות שגילמה שרה ג'סיקה פרקר בסדרה הניו יורקית, מלבד לציין את תפקיד העישון בחייה של קארי בראדשו. הסיגריה בין אצבעותיה המשוכות בלק סימלה גם מחסום כתיבה, גם שחרור עצבים במערכת יחסים מעיקה וגם התמודדות עם הבורגניזציה של ניו יורק שהלכה ואסרה על עצמה את אחד המנהגים המזוהים ביותר עימה. אותו תהליך עבר על ברדשו עצמה בפרקים בה קיבלה על עצמה תהליך גמילה כואב במהלך יחסיה עם איידן, עבורו אף השליכה סיגריות לאסלה. כמובן שהיחסים עלו על שרטון והיא שבה לזרועותיו של ביג חובב הסיגרים ואפילו לאיש החיים הבריאים מיכאיל ברישניקוב היא דחפה שכטה באחד הפרקים.

סדרות ישראליות לוקחות באופן פחות דרמטי את נושא העישון, בוודאי בכבלים, אולם "עספור" הפכה את היוצרות משתי סיבות. ראשית, כמות העשן בסדרה היתה בהחלט חסרת תקדים ביחס לסדרות ישראליות אחרות. ושנית - הפופולריות שלה בקרב קהלים מגוונים, ממבוגרים ועד בני נוער, גררה ביקורת מתחסדת וצפויה עקב העובדה שהכניסה לא רק את הסיגריות אלא גם את הג'וינטים ללא מעט סלונים בישראל. עם כל זאת, אסור לשכוח שהיו לסדרה חסרונות גרועים בהרבה שכן גם סיגריות מרדניות אינן מהוות תחליף לתסריט ראוי.

הצפייה בסדרה כמו "מד מן" בשנת 2010 לא שונה מצפייה בסרט עתידני שעלילתו ממוקמת בשנת 3,123, כיוון שבשניהם התחושה היא של עולם אחר, עם חוקים שאינם קשורים במיל לכל מה שהכרנו וידענו עד כה. זה מתחיל במשרד, מהמקומות הראשונים שבו העישון נאסר בעידן המודרני; זה נמשך ברכבת (הם מעשנים בתוך הרכבת! לא ברציף, ברכבת עצמה!); ומשם זה רק מתעצם: מסעדות, בית חולים, פגישות עסקים ובמיטה כמובן. עשן הסיגריות הוא הדלק שמניע את "מד מן". הוא לא רק אמצעי להדגים עולם אחר, הוא העולם הזה עצמו - עולם זר שזכור לנו במעורפל ואליו נמשכים כל מאווינו.