שמור לביקורת

החדש של אברהם טל מעניין אך מאכזב, רוני אלטר נשמעת מכאן ולא מכאן, וכשאין ציפיות ישראלים/פעולה/סקס של מאור כהן עושים שמח. עינב שיף מוזיקה 24

עינב שיף

טל ומטר

צעד קדימה, שניים אחורה. עטיפת האלבום "אורות" של אברהם טל (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

האלבום השני של אברהם טל, "אורות", מחזק את מה שאלבום הסולו הקודם והבעייתי מאוד שלו הדגים: מדובר באחד מכישרונות המיינסטרים הכי מעניינים ובעלי פוטנציאל שצמחו מחוץ לעולם הרוק הקלאסי הישראלי ומחוץ למוזיקה הים תיכונית. כבר אז, לפני כשנתיים, טל הראה פתיחות מוזיקלית מפתיעה, שנעלמה בסבך של קלישאות איומות סטייל "הזמן עושה את שלו", לצד מוגבלות שלא אפשרה לו להתפרע באמת עם ז'אנרים כמו דיסקו והיפ הופ, שבזכות גוון קולו המיוחד מתגלגלים מגרונו באופן טבעי.

כעת, עם האלבום החדש, נראה שטל עזב לחלוטין את מורשת להקתו הקודמת, שוטי הנבואה, ופתח בעוד שלב אל עבר הכיוון הנכון, זה של מוזיקאי שיוצר מוזיקה מסחרית שהיא לא עלבון לאינטליגנציה ואפילו להיפך: להיטים כמו "אורות" ויותר מכך "מחוזקים לעולם", הם שירים שטוב שיהיו הלהיטים הגדולים בישראל בתקופה הנוכחית, כיוון שהדיאלוג בינם לבין השוליים יהיה פורה בהרבה מאשר כל ניסיון להידבר עם מירי מסיקה, למשל. בדיוק כפי שעדיף למיינסטרים הישראלי שאייל גולן, שמאפשר למעבדים שלו להתגרות בקהל, יהיה הזמר המצליח ביותר שלה מאשר, לדוגמא, תמיר גל או מושיק עפיה.

אחת הסיבות להתקדמות היחסית שרושם טל ב"אורות" היא הבחירה במפיק המוזיקלי יונתן דגן, המוח מאחורי הרכב האלקטרו-צ'יל אאוט J Views, שזוכה להצלחה נאה בחו"ל וגם בארץ. דגן וטל מגיעים בראש דומה מאוד, שמצד אחד מבין את האובססיה של טעם הקהל סביב סוף שבוע רגוע ומאלחש ומצד שני משתעממים בקלות כשאין חידושים. דגן, בזכות ידע טכני ונקודת מבט של מפיק, משחרר לטל חבל במידה כזו שמאפשרת לו להרגיש בבית המוזיקלי של האלבום הקודם, פלוס כמה צעדים הכרחיים שייתנו לאלבום גוון חדש וחכם יותר.

אבל הבעיה הגדולה ביותר של טל היא בטקסטים שלו, שנותרו ערימה בלתי אכילה של קלישאות, שאולי עוברים את סף המיינסטרים, אבל הלב והראש לא סולחים עליהם: משפטים כמו "מה את חושבת, שלנצח הוא יישאר טטלה" ("טטלה", שקצרה היריעה מלתאר את המבוכה והפנים הסמוקות שמלוות את ההאזנה לו) או "תן לי להיות אדמה ואדם, תן נא חיים בדמי" ("תן לי להיות"). טל, אב ובעל משפחה, כבר ראה קושי בחייו והאופן שבו הוא מפגין אותו לא מכבד את יכולותיו להיות מבצע שהוא גם קליט וגם מרגש. בנוסף, דגן עצמו הוא לא בדיוק חוד החנית של ההפקה המוזיקלית וגם כ-J Views הוא לא הצדיק את ההייפ סביבו, לעומת הפקות בסגנון דומה הן מהארץ והן מהעולם. לכן, בסופו של דבר, גם אחרי "אורות", טל נשאר בעיקר עם מחמאה אחת – זה לא שוטי הנבואה, וזה - כפי שיודע כל מי שניפץ רדיו אחרי ששמע את "כל הילדים קופצים רוקדים" - לא מעט.

* אברהם טל, "אורות" (NMC יונייטד)

עוד בוואלה! NEWS

מרגישים שאין לכם זמן בחיים? כך תשדרגו את היום עם כמה פעולות פשוטות

לכתבה המלאה

תושמע לאלטר

מכאן ולא מכאן. עטיפת האלבום "כיס אוויר" של רוני אלטר (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

עם השנים וההבנה שישנו פער שהמוזיקה הישראלית לעולם לא תצליח להדביק, הפך המשפט "נשמע/ת לא מכאן" למעין תו תקן מפרגן, כאילו הניתוק של האמן ממולדתו מקרב אותו לשער ב-NME. אבל מוזיקה ישראלית חייבת איכשהו להתדיין עם הראשונים שיכולים לדחוף את אמניה קדימה, כלומר הקהל המקומי, ולכן מלכתחילה יש משהו בעייתי בהבטחה שטמונה כביכול במחמאה הזו.

"כיס אוויר", אלבום הבכורה של רוני אלטר, מייצג את המשפט "נשמעת לא מכאן" באופן הכי מדויק ונכון שלו: אלטר מושפעת עמוקות מהרוך של קרן אן, החודרנות של בת' גיבונס מפורטיסהד (וחובה כאן להזכיר את הביצוע המדהים שלה ל-"The Rip" של ההרכב האנגלי) וגם מהקיצוניות של ג'ואנה ניוסום. אבל, מצד שני, שפתה היא עברית, הכאב שלה ישראלי ועיבודיה נטועים בפופ שאבא שלה, נפתלי אלטר, עזר לייסד בישראל בעבר.

בנוסף, משמח לראות שעופר מאירי, האיש שלמעשה הביא את אלטר לפרונט בפרויקט מטרופולין, התגבר על השטיקים המעייפים של שני אלבומי הפרויקט האוברייטד ההוא ותפר יחד עם אלון לוטרינגר ואלטר עצמה הפקה עשירה אבל כלל לא מעיקה, שהופכת את כל 10 השירים שבאלבום למוצר שכיף לדעת שיצא בישראל. ומעל לכל: הוא ישראלי לגמרי, למרות שכאמור – הוא ממש לא נשמע מכאן.

* רוני אלטר, "כיס אוויר" (לייבל: המון הפקות, הפצה: היי פידלטי)

מסודר

אין ציפיות, אין אכזבות. עטיפת "פקס רומנה" של ישראלים/פעולה/סקס (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

בשלב מסוים בקריירה שלו, כנראה לאחר פרויקט הבליינים הכושל עם אורן לוטנברג, התחדדה התובנה שעדיף לעזוב את מאור כהן לנפשו. האוסף הכפול שהוציא לפני כשנתיים, "דיסקגרפי", רק הראה שבעצם כהן לא ידע להחליט האם הוא היוצר שיגאל את הרוק הישראלי מבתוליו ויהפוך אותו לחיה טורפת, או שבעצם נורא נחמד לו עם כל עם ישראל בשישי בערב של "ארץ נהדרת".

מנקודת המוצא הזו, שבה אף אחד כבר לא מצפה ממאור כהן לשנות את העולם, אפשר לגמרי ליהנות מ"פקס רומנה", האלבום החדש, ההזוי והכיפי של ישראלים/פעולה/סקס, ההרכב שבו כהן, יחד עם יובל קיינר, תם מוכיח ותמיר שקולניק חוזר לאהבתו הגדולה לדיסטורשן, AC/DC וטקסטים מפגרים להפליא. הסיבה שכהן עובר היכן שרוב האמנים נכשלים היא קודם כל היעדר היומרנות שלו – הצריבה התודעתית של כהן בתרבות והבידור כאישיות בלתי מזיקה היא כל כך עמוקה, שקשה לבקש ממנו יותר מ-35 דקות של כיף כיפאק, "מעיני חתול" הפותח, דרך "אם נפלתי", "דם דם" המצוין ועד "אנטי" ו"הזר".

"פקס רומנה" הוא מסוג האלבומים שאם לא תאזין להם חודשים, לא בטוח שתזכור שבכלל יצאו, ואם בכל זאת תשלוף אותו לרגע, לא תתחרט על כך. עם המסקנה הזו, "פקס רומנה" הופך בעצם לאלבום חשוב – כי הפער בין תהום הנשייה להנאה נטו הוא בדיוק הסיפור של מאור כהן. פעם אמירה כזו יכולה להיחשב לעצובה ואילו היום אין בזה באמת שום דבר רע.

* ישראלים/פעולה/סקס, "פקס רומנה" (הפקה עצמית, הפצה: היי פידלטי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully