פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדעי החלום: על "התחלה" של כריסטופר נולאן

      "התחלה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן, מצליח לעסוק בחלומות בצורה שטרם עסקו בהם בקולנוע ולספק לצופים חוויה מרתקת, גם אם בסופו של דבר אין לה תכלית. אריאל קריל צולל

      כל מי שחווה אי פעם חלום צלול (lucid dream), כלומר חלום שבו אתה מודע לכך שאתה חולם, ודאי יודע שמדובר באחת החוויות המבהילות כמו גם המפתות ביותר שקיימות. מבהילה – כי מרגע שאתה מודע לכך שאתה חולם, די מהר מסתבר לך שאין דבר קשה יותר מלהעיר את עצמך מתוך חלום, והאפשרות שלא תצליח בכך – שתיתקע בתוך החלום של עצמך כמו אדם שנתון בקומה – היא כבר בגדר סיוט של ממש. מפתה – כי מרגע שאתה מצליח להתגבר על הבעתה, מרגע שאתה מצליח להרגיע את עצמך ולהפסיק להילחם בחלום, נכונה לך חוויה שטרם נמצאו המילים שיתארו אותה.

      ואכן, מילים אולי עדיין לא נמצאו אבל סרט נמצא. "התחלה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן ("ממנטו", "באטמן מתחיל", "האביר האפל"), שעלה אמש (חמישי) לאקרנים בישראל, הוא הדבר הכי קרוב לחלום צלול שתוכלו לחוות במצב של ערות. לא בגלל שהוא עוסק בחלומות ובאנשים שמודעים לכך שהם חולמים, אלא בגלל שרמת המתח החושי, הרגשי והאינטלקטואלי שהוא מצליח לעורר בצופים מתקרבת לזו שמעורר חלום צלול בקרב מי שחולם אותו.

      ישנם סרטים שלא מרפים מהצופה מרגע שהם מתחילים ועד הרגע שבו מופיעות הכתוביות. "זהות אבודה", למשל, השלישי בסדרת הסרטים על המרגל ג'ייסון בורן, הוא אחד מהם. אלא שרמת הפעילות שאליה הסרטים הללו מאיצים את המוח היא כאין וכאפס לעומת זו שאליה הוא מואץ ב"התחלה". כאן כבר לא מדובר רק בהפעלה מתמדת של החושים, ללא רגע אחד של הרפיה, אלא גם במרדף בלתי פוסק של השכל בניסיון לעבד ולהבין את מה שמתרחש על המסך. וההאצה הזו של המוח, שנדרש לא רק לקלוט את המתרחש אלא גם למקם אותו בתוך תבנית הגיונית שטרם הכיר, היא בדיוק החוויה שבגינה חלומות צלולים הפכו לא רק למושא למחקר מדעי אלא לתחום התמחות של מגלי עתידות בעיני עצמם.

      מתוך הסרט התחלה (יח"צ)
      לא רק הפעלה מתמדת של החושים אלא גם מרדף בלתי פוסק של השכל. מתוך "התחלה"

      בבסיס עולמו של "התחלה" עומדת טכנולוגיה שמאפשרת לאנשים לחלוק חלומות זה עם זה. דום קוב (ליאונרדו דיקפריו, שמספק את אותה סחורה מהוקצעת שסיפק ב"שאטר איילנד") מנצל את הטכנולוגיה הזו לטובת ריגול תעשייתי: לקוחותיו שוכרים את שירותיו כדי שיחדור לחלומותיהם של יריביהם ויחלץ מתת-המודע שלהם את הסודות הכמוסים של העסק. אל קוב מגיע איל ההון היפני סאיטו (קו ווטנאבה) עם משימה שטרם הוצבה בפניו: לא לחלץ סוד מתת-המודע של יריבו העסקי אלא לשתול רעיון בתת המודע של בנו – את הרעיון שעליו לפרק את קונגלומרט האנרגיה של אביו ברגע שזה ימות והוא יירש אותו. בתמורה, מציע סאיטו את הדבר היחיד שקוב אינו יכול לקנות בכסף: ניקוי שמו מאשמת הרצח שמרחפת מעליו בארצות הברית ושמונעת ממנו לשוב לביתו ולראות את ילדיו.

      מרגע שקוב לוקח על עצמו את המשימה, יוצאת לדרכה שרשרת של אירועים שנולאן תופר על פי מיטב הכללים של ז'אנר סרטי הפעולה. כפי שכבר אמרנו, זוהי המשימה האחרונה שקוב ייקח על עצמו, המשימה האולטימטיבית שבעקבותיה הוא יתלה את חומרי ההרדמה שלו – בדיוק כמו וויליאם מאני ב"בלתי נסלח" של קלינט איסטווד. יש לו צוות מומחים שפועל איתו, איש איש ותחום התמחותו – ארתור (ג'וזף גורדון לוויט), אשף בתפעול חלומות; אימס (טום הרדי), מומחה בזיוף זהויות; יוסוף (דיליפ ראו), שיודע דבר או שניים על חומרי הרדמה; ואפילו אבא שמספק עצה כשצריך(מייקל קיין). ואם למישהו עדיין לא עלה בראש "אושן 11", די שנזכיר שהדינמיקה בתוך נבחרת החלומות הזו היא, בהתאם למסורת, נונשלנטית ומבודחת.

      אל החבורה מצטרפת אריאדנה (אלן פייג'), סטודנטית צעירה לאדריכלית שאמורה לעצב מדמיונה את העולם הפיזי שבתוכו יתנהל החלום שבאמצעותו יושתל הרעיון המדובר במוחו של הבן היורש רוברט פישר (קיליאן מרפי). אלא שבפועל רוב תפקידה של אריאדנה מסתכם בלהיות נציגתו של הקהל בתוך הסרט: ההסברים שמספקים לה חברי הצוות בדבר טכנולוגיית החלומות שבה הם משתמשים אינם אלא תחבולה שנוקט נולאן כדי לחשוף ולהבהיר את הטכנולוגיה הזו בפני הקהל ובאמצעותה אנחנו גם מתוודעים אל עברו המתוסבך של קוב – בדיוק אותו תפקיד שממלא, למשל, החוקר ב"החשוד המיידי".

      מרגע שהמשימה יוצאת לדרך, מתחיל רצף בלתי פוסק של מרדפי מכוניות וקרבות יריות, וכבר הזכרנו את "זהות אבודה". ולבסוף, יש גם פם פאטל, הלא היא מאל (מריון קוטיאר), אשתו של קוב, שהאחיזה שיש לה עליו מסכנת את כל המשימה – במילים אחרות, גרסה שברירית יותר ומיוחמת פחות של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי".

      מתוך הסרט התחלה (יח"צ)
      הכי קרוב שאפשר להגיע לחלום צלול. מתוך "התחלה"

      אלא שבניגוד לכל הסרטים האלה, "התחלה" אינו מתנהל בעולם שנענה (פחות או יותר) לכללי המציאות המוכרת, אלא, כאמור, כל עניינו נמצא בתחום החלום. וכאן בדיוק טמון ייחודו מעורר ההשתאות של הסרט. אמנם, אין מדובר בסרט הראשון שמתעסק בחלומות. קדמו לו עשרות סרטים שהציגו בפנינו עולם סוריאליסטי שההסבר למוזרותו היה טמון בהיגיון האסוציאטיבי שעל פיו פועל המוח שלנו כשאנחנו ישנים. סרטיו של דיוויד לינץ', למשל, אם צריך לנקוב בשם אחד מיני רבים. אלא שהסוריאליזם הזה פחות מעניין את נולאן. החידוש שלו טמון בכך שבמקום להסתפק בהעמדה זה לצד זה של אלמנטים שבדרך כלל לא דרים בכפיפה אחת, הוא הלך אל המכניקה הבסיסית של החלום – זו שכולנו מכירים מניסיוננו – ומיקסם אותה בצורה מופתית.

      כך, למשל, כולנו יודעים שבחמש דקות שינה אפשר להספיק שעה של חלום. על העובדה הבסיסית הזאת נבנה – בצורה מבריקה – כל המתח של הסרט. כולנו גם יודעים שאירועים פיזיים שחווה הגוף הישן מגולמים בצורה שונה לחלוטין בתוך הנפש החולמת. מי לא חלם שהוא טובע רק כדי להתעורר ולגלות שהוא שוכב עם הפרצוף קבור בתוך הכרית? גם את זה נולאן מנצל כדי לרקום סצנות פעולה חד פעמיות ואפילו כדי להכניס פה ושם כמה רגעים קומיים. וכן הלאה וכן הלאה – נולאן מרחיב לבלי הכר את מלאי האפשרויות שממנו שאבו סרטים שעסקו עד כה בחלומות ורותם אותו לכדי שרשרת של פיתולים עלילתיים שמריצים את הניורונים במוח, מרתקים את המבט למסך וגורמים לשעתיים וחצי של סרט להרגיש כמו 15 דקות של מציאות.

      התחלה (יח"צ)
      ויש גם פם פאטל. מתוך "התחלה"

      אלא שעם כל זאת, קיים היבט אחד מהותי שבו "התחלה" חורג מז'אנר סרטי הפעולה שאותו הוא לוקח למחוזות חדשים – סיפור המסגרת. שכן, מה בעצם עומד כאן על הפרק? אם קוב יצליח במשימה שלו, תעבור השליטה במצבורי האנרגיה העולמיים לידיו של סאיטו. ואם לא? היא תישאר בידיו של פישר. כך או כך – תושבי כדור הארץ יהיו נתונים לחסדיו של איל הון אחד ויחיד.

      פירוש הדבר שגם אם מבחינת הדמויות המתח העצום, שנבנה בגאוניות מרשימה לאורך הסרט, יזכה בסוף להתרה (וכדי לא להרוס לכם, לא נגלה אם זה קורה או לא), הקתרזיס שלנו – הצופים – ימאן להגיע. גם אם הצוות של קוב ישלים את משימתו, גם אם הם יישארו בחיים כדי לספר על זה, גם אם קוב יזכה להתאחד עם ילדיו, העולם – ועמו, אנחנו, הצופים – לא יינצל. ואצל ג'יימס בונד זה בחיים לא היה קורה.

      הגבלתה מראש של עצם אפשרות ההפי אנד לעולמן של הדמויות בלבד היא כנראה הסיבה לתחושה המוזרה שעמה יוצאים מהסרט. שכן האפשרות הזו לסגירת מעגל, להשבת הסדר הטוב על כנו - גם אם היא אינה מתממשת עבור הדמויות (וכאמור, לא נגלה אם כן או לא), עדיין קיימת כשאיפה שמניעה אותן. מאיתנו הצופים, לעומת זאת, היא מלכתחילה נמנעת. לכן, לא ניתן להתעלם מההרגשה שמרהיבים ומרתקים ככל שיהיו הפעלולים והפיתולים, הרעיונות והאפקטים – הכל לחינם. האם זאת נקודת כשל או דווקא נקודת זכות? את זה יצטרך כל אחד להחליט בעצמו אחרי ש"התחלה" יסתיים והאורות באולם יידלקו. עליו רק לזכור שחלק בלתי נפרד מהחוויה שכרוכה בחלומות צלולים היא ההתעוררות מהם וההבנה שהכל היה רק חלום.

      .