להקה במנוסה: על Dexys Midnight Runners

לא כל יום אני זוכה לכתוב על אלבום שמככב ברשימת האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים, כך שהיום הוא יום מרגש במיוחד. מה גם שזאת הזדמנות להגיב להרמת הגבה שאני בדרך כלל זוכה לה כשמזדמן לי לומר שאחד האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים שייך ל- Dexys Midnight Runners. "מה? זה לא אלה ששרים את ‘Come On Eileen’???". כן, זה אלה. אבל "Come On Eileen" זה מאלבום אחר, מפאזה אחרת של הלהקה. ולא שיש לי משהו נגד "Come On Eileen" חלילה, מלבד חשיפת היתר.

“Searching for the Young Soul Rebels”, אלבום הבכורה של דקסיז, שיצא ביולי 1980, חוגג החודש יומולדת שלושים, ולטעמי זה עדיין אחד האלבומים הנפלאים ביותר שיצאו אי פעם. ובשביל להבין את המהות שלו צריך קודם כל להבין מה זה נורתרן סול.

סצינת הנורתרן סול היא אחת הסצינות הבודדות בעולם בהן אין שום קורלציה בין המקום והזמן שבו היא נולדה לבין המקום והזמן שבו נוצרה המוזיקה אותה היא שומעת. אם הסצינה נולדה בצפון אנגליה בסוף שנות השישים, הפסקול שלה היה מוזיקה אמריקאית שחורה שיצאה כמה שנים טובות קודם לכן.

הנורתרן סול הוא לא ז'אנר מוזיקלי במובן הרגיל של המילה. אין קריטריונים מוזיקליים מדויקים שיכולים לומר בוודאות אם קטע מסוים שייך לז'אנר או לא. מדובר אמנם במוסיקת סול אמריקאית שחורה משנות השישים, אבל כמובן שלא כל סול אמריקאי שחור משנות השישים הוא נורתרן סול. כדי שקטע סול ייחשב לנורתרן סול צריכה קהילת הנורתרן סול לאשר אותו. והאישור מתבצע על רחבת הריקודים - על ידי הצבעה ברגליים.

באמצע שנות השישים החליטו כמה מודז מצפון אנגליה שנמאס להם מהסול המסחרי של מוטאון שמשמיעים במועדוני לונדון וחיפשו לו אלטרנטיבה. הם התחילו לקיים מסיבות משל עצמם ולהשמיע בהן קטעי סול נדירים ועלומים, רבים מהם בי-סיידז, וכך נולד סגנון תקלוט סול חדש עם סאונד מחוספס יותר ומופק פחות.

לקראת סוף שנות השישים החל מעמדו של הסול לרדת במיינסטרים האנגלי, אך חובבי הסול הנאמנים מצפון אנגליה החליטו להישאר נאמנים לז'אנר ואף להקצין את החיפוש שלהם אחר סול נדיר שניחן ב- je ne sais quoi המסוים שהפך אותו ללהיט בקרב הסצינה. יש לנורתרן סול איזה ביט מסוים ואיזה פיל מסוים. כששומעים אותו יודעים שזה זה, רק שקשה מאוד להגדיר אותו במילים.

סצינת הנורתרן סול הגיעה לשיאה בשנות השבעים. מועדוני בלאקפול, וויגן, מנצ'סטר ושאר ערי צפון אנגליה התמלאו מסיבות Allnighter, בהן תקלטו הדי.ג'יים מתקליטוני 7 אינץ' בלבד, והקהל רקד ריקוד ספציפי שהתפתח במועדונים האלה, על רצפות עץ מכוסות טאלק.

קווין רולנד, מנהיגה של דקסיז מידנייט ראנרז, גדל על המוזיקה הזאת. אחיו הגדול לקח אותו להופעות סול כשעוד היה ילד, וכשגדל הקים את דקסיז כמחווה למוזיקה ולתרבות הזאת. שם הלהקה ניתן על שם סם הדקסדרין, הפופולרי בסצינת הנורתרן סול. הוא היה זה שאיפשר לבליינים לרקוד כל הלילה.

אך רולנד לא היה מנותק מהלך הרוח התרבותי של תקופתו, וכמו מרבית בני דורו, מהפכת הPאנק סחפה גם אותו. בתור בן למהגרים איריים, רולנד ידע לא מעט קשיים ופיתח כעסים ותסכול מהסוג שאיפיין עוד כמה מנביאי הזעם של דורו: ג'ון ליידון ומוריסי.

זר אולי לא יבין זאת, אבל בעיניים בריטיות הפער בין סול לPאנק הוא לא כל כך גדול כמו שניתן היה לחשוב. המוני בני מעמד הפועלים באנגליה מצאו את נשמתם במוזיקת הסול וראו בה את הביטוי האותנטי והעמוק ביותר לסבל של האדם הפשוט. המסר של הPאנק, שנולד כעשור לאחר מכן, היה דומה להפליא. קווין לא ראה שום סיבה לא לחבר בין השניים.

וכך, עם אטיטיוד זועם של Pאנק, לוק של חבורת רחוב ורצון לכתוב שירי סול קורעי לב, הקימו קווין רולנד וקווין "אל" ארצ'ר, שניגנו ביחד קודם ב- The Killjoys, את דקסיז מידנייט ראנרז בבירמינגהם.

ב-79' הוציאו דקסיז את הסינגל הראשון שלהם, "Dance Stance", בלייבל האינדי Oddball Records. הסינגל נכנס למקום ה-40 במצעד והשיג להם חוזה עם EMI. הסינגל השני, “Geno”, הוא שיר אהבה לזמר הסול ג'ינו וושינגטון – בחור שחור מאינדיאנה ששירת בחיל האוויר האמריקאי והוצב בתחילת שנות השישים באנגליה.

וושינגטון ניצל את הפופולריות של הסול באי הבריטי והחל להופיע בלונדון עם להקתו, The Ram Jam Band. ההופעות, כמו גם אלבומי ההופעה החיה שלהם, הפכו להצלחה אדירה באנגליה בשנות השישים ו-וושינגטון הפך לכוכב למרות שמעולם לא הוציא סינגל במוטאון או ב-Stax. בטקסט של "ג'ינו" מספר רולנד איך העריץ את וושינגטון בנעוריו, ושעתה שג'ינו גמר את הסוס – כוכב הסול חזר לארצות הברית, נטש את עסקי המוזיקה ולמד היפנוזה - הגיע הזמן שהוא ירש את מקומו. וכך היה. דקסיז מידנייט ראנרז הוחתמו ב-EMI ו"ג'ינו" הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.

בבי-סייד הסתתר קאבר לסטנדרט הנורתרן סול, "Breakin' Down the Walls of Heartache", שיר מ-68' של ההרכב האמריקאי Johnny Johnson and the Bandwagon. דקסיז ביצעו לא מעט קאברים לשירי סול בהופעות, ואחד מהם – ביצוע ל"Seven Days Too Long" של צ'אק ווד – אף נכנס לאלבום.

כש"ג'ינו" כבש את המצעד החלה הלהקה לחשוד שהחוזה שקיבלה מ-EMI לא תאם את מעמדה, והפתרון שמצאה היה לגמרי ברוח הPאנק. אחרי שהם סיימו להקליט את האלבום השלם, רולנד וחבריו גנבו את המאסטר, החביאו אותו בבית של ההורים שלו, והחזיקו אותו כבן ערובה. בסופו של דבר דמי הכופר שולמו על ידי EMI, ההקלטות הוחזרו והאלבום יצא. ואו הו, איזה אלבום זה היה!

הסינגל המוקדם "Dance Stance" הוקלט מחדש בתור "Burn It Down" וזכה לפתוח את האלבום. בשניות הראשונות שומעים רעשים של חיפוש תחנה ברדיו והכרזה זועמת ופאנקיסטית לשרוף הכל. אחרי הצעקה הזאת אתה כמובן מצפה לאלבום Pאנק, אך במקום זה אתה מקבל אינטרו בראס מלא נשמה. וזו בדיוק המהות של דקסיז בגלגול הראשון שלהם. לדקסיז היתה חטיבת כלי נשיפה מפוארת, מהסוג שכל להקת סול צריכה - שני סקסופונים, טרומבון וחצוצרה – אבל הסול שלהם לא היה נימוח וחלקלק כמו הסול תכול העיניים של להקות לבנות אחרות, אלא בעט לך בתחת בכל הכוח.

הסינגל השני, "There, There, My Dear" העולץ, היה גם הוא להיט והגיע למקום השביעי במצעד. אחריו התעקש קווין רולנד לשחרר דווקא את "(Keep It Part Two (Inferiority Part One" המתבכיין והלא מסחרי. שאר חברי הלהקה לא היו ממש מרוצים מזה או מכל שאר ההחלטות של רולנד שניהל דיקטטורה נוקשה בלהקה. אומרים שהוא לא הרשה לחבריו ללהקה לעשן גראס (גראס זה להיפים!), הלביש אותם כמו עובדי נמל והכריח אותם לרוץ כל בוקר. בעקבות ביקורות שליליות שספג, הטיל רולנד אמברגו על התקשורת ובמקום לדבר עם עיתונאים קנה שטחי פרסום ופרסם בהם את העמדות של הלהקה.

לא הרבה זמן אחרי צאת האלבום התפרק ההרכב שהקליט אותו. קווין רולנד המשיך לגלגול הבא של דקסיז עם להקה חדשה, שהתאפיינה בהשפעות קלטיות, אוברולים מג'ינס, רגליים יחפות, קש בשיער ולהיט חתונות אחד שכולכם מכירים. אחר כך ידעו דקסיז עוד כל מיני פאזות, בהן אולי אעסוק בפעם אחרת, אבל היום אנחנו כאן בשביל להצדיע לאלבום המופת הזה שחוגג יומולדת.

“Searching for the Young Soul Rebels מלא בשירים מאוד פופיים עם הרמוניות יפות וכובשות. העובדה הזאת, ביחד עם זה שהוא לכד רגע מסוים בתרבות הבריטית, הפך אותו להצלחה גדולה באנגליה בזמנו. הוא הגיע למקום השישי במצעד האלבומים הבריטי, ובניגוד לאלבום הבא, הוא היה כל כך ספציפי שלא היה שום סיכוי שהוא יצליח מעבר לים.

למרות הפופיות שלו, הוא אלבום מאוד מיוחד ואפילו מוזר. לא רק שאף אחד אחר לא נשמע כמו קווין רולנד, שקולו מזכיר חתול שדרכו לו על הזנב (לידו רוברט סמית נשמע כמו פראנק סינטרה), גם סגנון הסול-Pאנק של האלבום הוא ייחודי.

“Searching for the Young Soul Rebels” הוא אלבום חד פעמי לחלוטין, ומי שנמשך למרכיביו ושומע אותו בפעם הראשונה, מתאהב מיד.