עד לפני מספר עשורים מוזיאונים היו שקופים, מובנים מאליהם, מעין חוק טבע של האמנות. מפליא עד כמה התבססו המוזיאונים כהקשר "הטבעי" להצגת אמנות בהתחשב בעובדה שהמוזיאון הוא המצאה חדשה יחסית בת מאתיים שנה בקירוב, ובוודאי חדשה יחסית לאמנות עצמה, שימיה כימי האדם הקדמון וציורי המערות. אבל עבור אנשים שנולדו לתוך המודרנה, שימיה חופפים את עידן המוזיאונים, המוזיאון הוא הנורמה.
היום מוזיאונים נמצאים בלב השיח האמנותי. מתווכחים עליהם ומתנגחים בהם, מנתחים את אופני ההתנהלות שלהם כמנגנוני כוח, עושים עליהם עבודות אמנות וימי עיון. ככל ששיח האמנות הפנימי שרוי בקונפליקט לגבי המוזיאונים כך הקהל הרחב חוגג אותם. את גודלם, עושרם ופלאי אדריכלותם. החגיגה של מוזיאון ישראל עכשיו היא הזדמנות להגיד כמה מילים על מוזיאונים.
מוזיאון ישראל שייך לסוג המוזיאונים האנציקלופדיים אשר יותר מכל משקפים את רוח הנאורות. אלה מוסדות השואפים לייצוג של כל התרבויות, ובמקרה של מוזיאון ישראל מארונות קבורה מצריים, דרך פיסול פרה-קולומביאני, עד הגדות פסח; יודאיקה, עיצוב, גן פסלים, אמנות מודרנית ואמנות עכשווית, בינלאומית וישראלית. טיפוס המוזיאון הזה זכה לתואר "אנציקלופדי" בגלל הזיקה שלו למפעל האנציקלופדיה של דידרו וד'אלמבר אשר נרתמו במאה ה- 18 לאיסוף הידע האנושי לספר אחד, מרובה כרכים. וכדברי וירג'יניה וולף ב"חדר משלה" "אם לא על מדפיו של המוזיאון הבריטי תימצא האמת, היכן היא האמת" (תרגום: אהרן אמיר).
וירג'יניה וולף מדברת כמובן על הספרייה של המוזיאון הבריטי, שכן ספרייה היא חלק בלתי נפרד מהאידיאה של המוזיאון, ובהקשר של מוזיאונים אנציקלופדיים כמו המוזיאון הבריטי, הלובר בפריז או המטרופוליטן בניו יורק, המוזיאון והספרייה הם ישויות משלימות, אשר מבקשות יחד להעביר, אם לא ממש את האמת, הרי לפחות את הכלים למחקר האמת.
המוזיאונים האנציקלופדיים הגדולים נוסדו במאות ה- 18 וה-19, עידן הנאורות הגדול.
המוזיאון האנציקלופדי שלנו, מוזיאון ישראל, נוסד ב- 1965, על ברכי בית הנכות בצלאל, באיחור מתבקש: המוזיאונים האנציקלופדיים קשורים גם ברעיונות המדינה והלאום המודרניים. יש בהם בעיקרון משהו אוטופי: לכנס במקום אחד נציגים של העשייה התרבותית כולה. מהיותו בכל זאת תוצר של המחצית השנייה של המאה העשרים, מוזיאון ישראל מרחיב את פעילותו לכיוון אמנות עכשווית יותר מהמקובל בלובר, במטרופוליטן, במוזיאון הבריטי ודומיהם. ומהיותו לא רק מוזיאון אנציקלופדי, אלא גם המוזיאון הלאומי, שמשכנו בירושלים, יש לו מחויבות מיוחדת לאמנות יהודית וישראלית.
אבל הדבר המעניין ביותר שקורה עכשיו במוזיאון עם פתיחתו מחדש, מעבר לשינויים האדריכליים, הסטת הכניסה, חללי התצוגה החדשים והפריסה מחדש של אמנות ישראלית, היא המעשה שעשו שלושה אמנים עכשוויים עם אוספי המוזיאון. הפנייה אליהם נעשתה מטעם המוזיאון, והם התבקשו לנבור באוספים ולהציג את הבחירה שלהם. השלושה הם צבי גולדשטיין, אמן ישראלי החי בירושלים, סוזן הילר, אמריקאית הפועלת בלונדון, וינקה שוניברי, בריטי ממוצא ניגרי. הילר בחרה ביצירות אמנות עכשווית ופעלה כמו אוצרת תקנית, ינקה שוניברי בחר אמנות וחפצים שונים ויצר מעין יצירה מורחבת שלו-עצמו, ואילו ההצבה של גולדשטיין יוצרת טלטלה של ממש בתפישה שלנו את מוזיאון ישראל.
זהו חדר גדול המכיל מעל 300 חפצים מאוספי המוזיאון שרק חלק קטן מהם נכללים תחת ההגדרה "אמנות". לצד צלמיות פרהיסטוריות, פרגודים יפניים ובקבוקוני הרחה מסין מוצבים מגינים וחניתות, מכונות כתיבה ומכונות גילוח, כסאות, פרטי לבוש, סוס נדנדה מעץ, וגם חפצים המשמשים את צוות המוזיאון כמו מקדחות או ציוד משרדי. הכל מסודר בצפיפות בתוך ויטרינות וארונות, על מדפים ועל הקירות, כך שנוצר מכלול אחד הרמטי, העונה לשם "רדוף חפצים".
גולדשטיין מעורר מרבצם את רוחות הרפאים של תקדימי המוזיאון, "חדרי הפלאות" או "חדרי המוזרויות", בהם הוצגו בדחיסות רבה חפצים מכל הסוגים עוד בטרם התגבשה ההיררכיה המודרניסטית ובטרם נבעו ממנה פרקטיקות מוסכמות של מיון, קיטלוג וסיווג.
הוא אינו מציג אף לא יצירה אחת של אמן ישראלי מוכר, ובעצם אף לא יצירה אחת בעלת מעמד אייקוני, אלא אוסף עצום של חפצים, ועוד חפצים, מתקופות שונות ומתרבויות שונות, העומדים אלה לצד אלה בחיבורים שאינם בהכרח נהירים, וחושפים את מהותו האמיתית של המוזיאון: מחסן. מחסן עצום לתרבות. מחסן של חפצים שלעיתים נדירות רואים אור יום, ואשר חבים את עצם הישרדותם לקיומו של מוסד כמו מוזיאון. בדיוק כמו האקט החתרני של גולדשטיין עצמו, שגם מתקיים ביוזמת המוזיאון ובחסותו. או במילים אחרות, מוזיאון - אי אפשר בלעדיו, וקשה מאוד איתו.