פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תן לי לילה: על עתיד המוזיקה המסתלסלת

      המוזיקה המסתלסלת תחזור אל העצב והדיכאון בעתיד הקרוב, מה שיקשה על זמרים כמו דודו אהרון ומשה פרץ. לא שהאחרון צריך לדאוג – בעתיד הרחוק יש סיכוי שהוא יכבוש את אמריקה

      בריצת מרתון מה שחשוב הוא לדעת לחלק את המאמץ. עם תחילת פריחתה של המוזיקה המסתלסלת, אפשר להתרשם מכמה שמות שפתחו את הריצה קדימה בספרינט. זה בעיקר עושה רושם, ויותר מזה, יוצר לוחמה פסיכולוגית של פתיחת פער. החלשים ייבהלו מהאבק שכביכול יצרה הצמרת. אבל החזקים והחכמים ימשיכו בקצב שלהם עד שלצמרת ייגמר האוויר. וזה בדיוק מה שתיכף עומד לקרות.

      אפשר כבר להרגיש תחושת שינוי באוויר, תחושת שובע מהצליל המסתלסל העכשווי שטס במהירות שיא אל הישורת הראשונה של המרתון, שהיא גם בדרך כלל מישורית. עוד מעט יגיעו העליות וההרים ושם – מעניין יהיה לראות למי יישאר אוויר בריאות. ועכשיו זה בדיוק הזמן לנסות ולהעריך מי עשוי מחומרים של קלאסיקה ומי סתם פלסטיקה.

      אייל גולן (נמרוד סונדרס)
      מסמן את המפנה. גולן (צילום: נמרוד סונדרס)

      לפני כשבוע יצא הסינגל החדש של אייל גולן "מפה לשם" שיותר מכל מהווה שינוי מהותי באופי הטקסטואלי של שיריו. המילים הדיכאוניות להחריד שונות מאוד מרוב השירים של גולן עד כה. אולי חוץ מ"אל תלכי לי". הדמיון בין שני השירים לא מקרי: גם את "מפה לשם" וגם את "אל תלכי לי" כתב יוסי בן דוד. הסיבה ש"מפה לשם" יותר דיכאוני נעוצה בלחן הטורקי של גוקחאן אוזל. באותו לחן השתמשו גם חנן ("ילד הפלא" לשעבר) ומאור אדרי. בביצוע שלהם, השיר זכה לשם "לב קבור". שיר בכי אמיתי. דיכאון, קריעת ורידים, אללה יוסטור ולהקתו.

      הצלחת "מפה לשם" של אייל גולן יכולה לסמן את המפנה. בעצם, גם אם לא, נדמה שבאופק אפשר לראות את הלילה הכבד יורד, הקיץ ייגמר ואי שם בחורף נשמע יותר ויותר שירים בעלי אופי יותר קודר. מאוד מעניין יהיה לעקוב אחר ההתפתחות הזאת, מכיוון שגם אם באמת הדיכאון יחזור, אפשר להעריך שהוא יהיה בעל אופי בוגר יותר מבעבר. הטקסטים יהיו בוגרים יותר, מנוסים יותר ופחות ילדותיים ואינפנטיליים. משהו שידבר יותר אל הכאב של אמצע החיים האפורים.

      דוויקו (יח"צ , ליאור נורדמן)
      בעייה של טיימינג. דוויקו (צילום: יח"צ)

      ניסיון מהסוג הזה עשה דוויקו באלבומו "יאסו קאזנג'ידיס". הטקסטים, בעיקר "זה סוף היום" שכתב יוני פוליקר, ללחנים של גדול זמרי יוון סטליוס קאזנג'ידיס, נחנו בחדות מכאיבה ומענגת בו זמנית. העטיפה המוזיקלית השלימה תמונה חדה של חיים שבורים. האלבום נחל כישלון מסחרי, לא רק בגלל ביצועיו החלשים של דוויקו, אלא יותר בגלל בעיית טיימינג. האלבום פשוט לא יצא בזמן הנכון.

      אם באמת זה הכיוון שאליו תפנה המוזיקה המסתלסלת, כמה זמרים שנושמים עכשיו אוויר פסגות ייתקלו בבעיות. בעיקר משה פרץ, דודו אהרון ואפילו קובי פרץ. השלושה יצטרכו ממש לשנות את הצליל שלהם, את השירה ובעיקר את הטקסטים. לקובי פרץ זה אולי יהיה יותר קל, כי הוא מגיע מהבכי. הוא יצטרך להתחבר מחדש לנשמה שאבדה לו ולשכנע את הקהל שזה אמיתי. משה פרץ ודודו אהרון, לעומת זאת, עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים.

      דודו אהרון (אביב חופי)
      עלול למצוא עצמו חסר אונים. דודו אהרון (צילום: אביב חופי)

      החזרה אל העצב תקרה כנראה כבר השנה, אבל בטווח הרחוק יותר, חמש או שש שנים קדימה, אחרי שהסלסולים יזכו באמת לנתח הראוי להם ברדיו (והכוונה היא לתחנות הארציות ולא רק האזוריות), השעמום יגיע ואיתו הרצון לכבוש יעדים חדשים. המוזיקה המסתלסלת תוכר סופסוף כמוזיקה הישראלית ואז – אפשר יהיה להציג אותה בגאווה גם מעבר לים ובשפות שונות.

      כבר עכשיו אפשר לשמוע ניסיונות של זמרים שונים לעשות זאת. שרית חדד שרה את "משוגעת" בצרפתית, ואפילו הקליטה - ואז גנזה - גרסה אנגלית של אלבומה "חגיגה". ליאור נרקיס הקליט את "תגידי" בצרפתית, אייל גולן פוזל לעבר ספרד, השירים של משה פרץ כבר זוכים לגרסאות בבולגרית ואם הוא יעבוד על האנגלית שלו, יש מצב שהסגנון שלו יכול לקרוץ לקהל האמריקאי. לאוזן אמריקאית הצליל הזה נשמע ייחודי וגם אם לא יקלע לטעמה הוא לפחות יהיה מעניין. אם לא הוא, מישהו אחר יעשה את זה מתישהו. במהרה בימנו ואמרו אמן.