לא מעט אמנים ותיקים מספרים על סיוט אחיד: הם עולים לבמה, הלהקה מנגנת, הם - כרגיל - שורפים את עצמם מול פנסי התאורה, אבל הקהל קפוא ולא מסוגל לזוז. הם, באינסטינקט, לוחצים חזק יותר על הדוושה והקהל בקושי מגרד באף. הסיטואציה המחרידה הזו היא בדיוק מה שקרה להופעתו אמש (שני) של פיטר מרפי במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, אולי המקום האחרון המתאים ללהקה המכסחת והמעולה שמרפי הביא עמו לבמה.
הוא פתח עם "Low Room" מלא המיץ, נתקל במחיאות כפיים ובתנודות ראש אבל ללא תנועה אמיתית של הגוף, כפי שחובב מחול וגלאם אמיתי כמוהו צריך. אחר כך הוא הכניס קאבר חדש לסט, את "Raw Power" הנצחי של איגי פופ והסטוג'ס ושוב בחורה אמנם קופצת לקדמת הבמה לנשק אותו, אבל גם שר החינוך גדעון סער שהיה באולם ומחה כפיים לא הספיק. פתאום מרפי, שפרץ לתודעה בזכות הופעה בלתי נשכחת בסרט "הרעב", הרגיש את החור שנפער בבטן של פרפורמר כשהוא נתקל בסיוט הגדול ביותר שלו.
עוד בוואלה!
משם, ההופעה המשיכה להעפיל לשיאים חדשים של ביזאר שנראו בארץ בשנים האחרונות, בעיקר בגלל השילוב בין מוזיקה מעולה שיצאה מחבורת הרוצחים שליוותה את מרפי ברגעים הטובים לבין תקלות של להקה שזו ההופעה הראשונה שלה בסיבוב חדש ברגעים הרעים. אל זה אפשר להוסיף סט שירים הזוי שנע בין איזוטריות לרבעי להיטים, תאורה פתטית שאפילו הוציאה את מרפי עצמו משליטה (כולל קללות ועצירת ביצוע של אחד השירים האדירים של באוהאוס, "Stigmata Martyr") ובעיקר את מרפי עצמו, שהביא בגרסת יולי 2010 שלו מופע מחווה גדול, מבריק ונוצץ לאליל שלו דיוויד בואי.
מרפי החליף תלבושות, שיחק עם הקהל, צחק עליו ("מילא, היית מבקשת את 'She's In Parties' כמו שצריך", אמר לאחת תוך חיקוי המבטא שלה), הדגים את הקשר שלו לעולם המחול עם ריקודים חסרי חוליות, עלה בטונים, ירד בווליום, כעס על עצמו, צחק על עצמו. אבל, בסופו של דבר, הוא גם שר וכשהאיש הזה פותח את הפה, כל תולדות הגותיקה מתחילות להתעופף כעטלפים בין העיניים של הקהל.
בשלב מסוים, הבין מרפי שצריך איכשהו לאזן את המראה של המשכן הלא מלא עם האנרגיות שעל הבמה, וקרא לקהל לקום. בבת אחת, לפחות חצי מהיושבים באולם (שהיו בני 16 כשהפינגווין היה בשיאו), קמו לעבר מרפי והחלו, בפשטות, לאכול את ראשו בבקשות לשירים של באוהאוס. מרפי, בפאזת ההשלמה עם קריירת העבר שלו, נראה שלו וכאמור, לא ריחם על הקהל, כולל על הגאון/ה שצעקה את שמו של גיטריסט באוהאוס, דניאל אש. "אם הוא היה פה היינו נותנים לו כרטיס חינם", אמר מרפי על שותפו לשעבר, עמו הסתכסך, השלים ושוב הסתכסך, "אבל אין סיכוי שהוא היה מנגן פה גיטרה".
בנקודה הזו, אפשר היה להבין משהו חשוב על האישיות הבימתית של מרפי: בעוד מדובר בברנש אנגלי טיפוסי לכאורה קר, ציניקן ובעל אותו הומור בריטי מפורסם מרפי מצליח להביא לבמה גם את האישיות המזרח תיכונית שלו החמה, המפלרטטת והמנותקת מכבלי הבושה. בכך, הוא למעשה מגשים את חזון דיוויד בואי שנחשב בזמנו לשיא האוונגרד מבחינת הקהל השמרן. עם תנועות הריקוד ודימוי הציפור שלו, מרפי, שרק באחרונה חגג 53, נמצא בשיא פריחתו והשירים מאלבומו החדש רק מוכיחים זאת, למרות חסרונו של "Memory Gold" שכיכב בסט ההופעות במועדון הבארבי בנובמבר האחרון.
למעשה, לא רק "Memory Gold" חסר. באופן די מדהים, מרפי מאמין ביכולותיו עד כדי כך שהוא מוותר לקהל נוסטלגי כמו זה הישראלי על "Cuts You Up", "I'll Fall With Your Knife" וגם "Passion of Lovers" של באוהאוס, לעומת ביצועים של "Strange Kind of Love" בשילוב "בלה לגוסי" המיתולוגי וכן טייק נאה על "She's In Parties". הכושר שבו הוא נמצא מצדיק את ההחלטה הזו וגם המאבק שלו על רלוונטיות וחדשנות ראוי להערכה, אבל קשה להתכחש לעובדה שסט השירים שלו, העיבוד המוזיקלי שלהם וכן הפטפטנות הבלתי נלאית שלו, הפכו את השעתיים עמו להופעה מוזרה להפליא.
אבל מרפי לא נתן לאיש לצאת מהאולם בלי שיבין למה מדובר באחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה של הרוק האלטרנטיבי, מעצב תרבות שלמה ואדם שיותר מראוי לתואר "נסיך האופל". ראשית, היה זה הקאבר המוכר ל-"Ziggy Stardust" של בואי, שהיה שיאו של ערב שכאמור, ושכולו היה מחווה למושא ההערצה המרכזי של מרפי. אחרי עוד הדרן, עוד החלפת בגדים ועוד טיגון מוח קטן, הוא עבר ל-"Hurt" של ניין אינץ' ניילז, עם הגרסה המוכרת שבה הוא מערבל את השיר בקולו המיוחד ויוצר קשר מרהיב בין הדקדנס של באוהאוס לפסימיזם והשנאה העצמית של טרנט רזנור. ולסיום Transmission"" של ג'וי דיוויז'ן, שבו מרפי רקד באופן חופשי למדי לצלילי הרדיו שכתב איאן קרטיס.
דווקא שלושת השירים האלו, שלמרפי היוצר אין חלק בהם, הצליחו למצוא מחסה אצל מרפי הפרפורמר, שבמשך שעתיים ניסה לברר מיהו הקהל שלו וסיים כשהוא מתנשף, מקפץ ומאשר מחדש את היכולת של המוזיקה לנצח גם את הסיוט הגדול ביותר שיכול לקרות למוזיקאי.