פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקטן גדול יהיה: ראיון עם נלי אגסי

      אחרי שהציגה בטייט מודרן בלונדון, האמנית נלי אגסי עוברת מעבודות גדולות ליצירות קטנות כדי להשיג את הנצח שמעבר למילים. ראיון

      בשתיים בצהריים ב-15 במאי, אמנית הפרפורמנס נלי אגסי התייצבה מאחורי שולחן מתקפל ברחבת הכניסה המרהיבה של מוזיאון הטייט מודרן בלונדון והחלה לחלק חולצות לבנות עליהם הודפס בלבן I'm the one. כחצי שעה לאחר מכן הסתובבו כ-800 ones כאלה אירועי חגיגות העשור של המוזיאון – כולם לבושים בחולצה האירונית.

      קפיצה אחורה בזמן לדצמבר 2009: אגסי נעמדה עם שולחן מתקפל דומה בכניסה למוזיאון בת ים לצד עבודת הווידיאו "הנה אני", שהיא מעין משחק מחבואים עם הקהל, וחילקה חולצות לבנות עם ההדפס I'm my mother's masterpiece. בנה הפעוט עמנואל כיכב לצידה כאילו היה חלק מהמיצג עצמו, כשאגסי הראשונה להודות בהשפעתו על עבודתה.

      נלי אגסי, "I'm the One", 2010, מיצג, טייט מודרן (יח"צ)
      כל אחד יחיד במינו בצורה זהה. נלי אגסי, "I'm the One", מיצג, 2010, טייט מודרן, לונדון

      אגסי, שממקמת את מקורות ההשפעה שלה בדימוי ובביוגרפיה, מציגה בזמן האחרון עבודות מאוד שונות ממיצגי הענק שאפיינו את עבודתה בעבר, שינוי שלטענתה נבע, כאמור, בעיקר מהפיכתה לאמא. כעת, עם הצגת העבודה "אוקיאנה" – פיסול בפורצלן שברירי, בגלריית דביר, ושלוש עבודות קולאז' בהן היא משתמשת בגאפר טייפ בגלריה 39, קשה להתעלם מהשינוי - עובדה שאגסי מקבלת בזרועות פתוחות.

      "החיים משתנים – take it or leave it," היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל השתתפותה בשתי התערוכות הקבוצתיות האמורות. "בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, לא פחדתי מהשינויים שחלו בי או בעבודה שלי. להיפך - אני מרגישה מאוד ברת מזל שאני יכול להמשיך ולהמציא את עצמי מחדש, אבל מבלי לאבד את שפת המקור שלי. אם מצליחים לעשות את הבחירה הזו – לעצור, לשמוט את הכל ולראות איך הדברים נופלים ולאן זה מוביל – זה יכול להיות מאד מפחיד אבל גם מאד משחרר".

      נלי אגסי, "מי אוהב אותך", 2010, מיצב וידאו, מוזיאון בת ים (יח"צ)
      הראשונה להודות בהשפעתו של עמנואל בנה על עבודתה. נלי אגסי, "מי אוהב אותך?", מיצב וידיאו, 2009, מוזיאון בת ים

      כמו שפה, שתמיד נמצאת בהתפתחות, גם אגסי משחיזה, מחדדת ומשמיטה חומרים משפתה האמנותית הייחודית. "העבודה שלי מאד ביוגרפית ובסופו של דבר כל יצירה תשדר את מה שאני עוברת בזמן עשייתה," היא מפרטת, ובעודה מזכירה שכעת העבודה שלה מושפעת מהאמהות, חיוך ענק נפרס על פניה הקטנים. "אני תמיד מתייחסת לחלל התצוגה כחלל הקרנה שבו אני מקרינה באמצעות הגוף שלי את איך שאני חווה את המציאות. ואז, באמצעות אותו שידור, הכול יוצא החוצה. זו אחת הסיבות לכך שאני מציגה את עצמי כחלק מהיצירה".

      אגסי, בתו של האמן מאיר אגסי ז"ל, היא אחת מאמניות הפרפורמנס הישראליות הבולטות בתחומה. היא למדה לתואר ראשון בפיסול בסט. מרטינ'ס בלונדון, המשיכה בצ'לסי לתואר שני ואף השלימה לימודים נוספים בבתי ספר קמרה אובסקורה ואצל רקפת לוי בתל אביב. עבודותיה לאורך השנים התאפיינו בגודלם – למשל, מיטה בגודל 9x11 מטרים שתפסה חדר שלם במוזיאון תל אביב או שמלה אדומה שהיא סרגה על עצמה ושכיסתה לבסוף את כל החדר בו היא עמדה.

      "כעת," היא מסבירה, "כמו שאני הצטמצמתי בגודל העבודות, כך גם הדיסטנס ביני לבין הצופה קטן. בעבודות החדשות אני ממש נוגעת בצופים. למשל, כשחילקתי את החולצות היו גם אנשים שביקשו ממני חיבוק. זה היה נהדר".

      נלי אגסי, "הנה אני", 2010 עבודת וידאו (יח"צ)
      הרגשתי שאני מוציאה החוצה את כל כולי ועדיין היה הודפת את האנשים הרחק ממני". נלי אגסי, "הנה אני", עבודת וידיאו, 2010

      "אחרי העבודה עם המיטה קרה לי משהו", נזכרת אגסי. "הרגשתי שאני לא רוצה להיות לבד יותר, במרחק הזה מאנשים סביבי. הייתי מוכנה פתאום לשבור את הדיסטנס ששמר עליי תמיד. הרגשתי שאני מוציאה החוצה תמיד את כל כולי בעבודות שלי, ועדיין היה משהו שעשה פעולת הדיפה ודחף את האנשים הרחק ממני. עכשיו, עם 'אוקיאנה', אני מרגישה שהדיסטנס ממש התבטל".

      העבודה "אוקיאנה" מוצגת כחלק מתערוכה קבוצתית, "פיאטה אדומה", בחלל התצוגה ניצנה של גלריה דביר בתל אביב. שמה של העבודה מתייחס למושג הפסיכולוגי שטבע המחזאי רומן רולן ושפותח מאוחר יותר על ידי פרויד, ושמשמעו שבריר של רגע בו התודעה הילדותית מתחילה להבחין בינה לסביבתה – רגע קטן להפליא ועצום לאין שיעור. רולן אף תיאר אותו כמקור החוויה הרוחנית הדתית ואילו בעבודתה אגסי שואלת האם זהו גם המקור לעבודה האמנותית?

      נלי אגסי, "אוקיאנה", 2010, יציקת פורצלן, גלריה דביר (יח"צ)
      "הרגע הקטן והנצחי בו הדבר שאי אפשר לבטא במילים יוצא החוצה בצורת דמעות". נלי אגסי, "אוקיאנה", יציקת פורצלן, 2010, גלריה דביר, תל אביב

      רגעי התגלות שכאלה לא חייבים להיות בסדר גודל של אותה אמהות שהזכירה אגסי. לדבריה, זה יכול להיות גם משהו פחות מכונן אך שבכל זאת מעורר מחשבה, וכאלה בדיוק היו שיחותיה עם דביר אינטרטור – האוצר והבעלים של גלריית דביר, גלריית הבית של אגסי.

      "היו לי שיחות מעניינות במיוחד עם דביר על הגעגוע למקום של אמנות של פעם - המקום הקלאסי של פיסול, ציור, משהו ישיר ופשוט בו יש טכניקה ומסגרת", היא מודה. "אני זוכרת שאחת החוויות החזקות ביותר שחוויתי בגלריה בחו"ל לאחרונה היתה ביקור שלי בנשיונל גלרי בלונדון. נסעתי לעבוד, אז לא יצא לי לראות הרבה אמנות, אבל נכנסתי לשם והציורים הקלאסיים העצומים והמדויקים להפליא הפעימו אותי. אתה רואה שם פיסול, חומר, צבע – כל הדברים האלו נצחיים, ההיפך הגמור מהעבודה שלי בפרפורמנס. זו עבודה שתלויה בזמן וחלל ושנעלמת עוד לפני שאני הולכת הביתה, כשבמקום נותרת אולי שמלה או מיטה כשריד. מצאתי את עצמי מתעסקת פתאום באותו געגוע למקום הזה שבו אמנות היא as is – לא פרפורמנס או אינסטליישן. אותה נצחיות שמורכבת משבריריות עצומה, וזו בדיוק הדיאלקטיקה שניסיתי לתפוס בעבודה 'אוקיאנה'".

      ובהמשך לקו מחשבה זה, אגסי מתארת את העבודה על היצירה המזערית והשברירית הזו כ"בעלת עוצמות שאני לא יכולה לתאר". בעבר ישבה בחדר ריק לבושה בשמלה בגודל החדר, הציגה עצמה בחלונות ראווה בלונדון וניסתה ללכת על שולחן כאשר סלעים קשורים לשמלתה. אך העבודה על הקופסה הקטנה שפולטת טישיו מתנופף באוויר אך קפוא לתמיד, ומיקומה באופן מתגרה על הרצפה החשופה "מתחברת לי למקום בו מסתיימות המילים ומתחילות הדמעות, לרגש שאתה לא יכול לתאר במילים. אני רואה את החזרה לעבודה עם פיסול כחזרה לשפת אם, כהתנסות והפוגה בו זמנית", אומרת אגסי. "פורצלן הוא חומר נורא אצילי, יוקרתי ומשדר עוצמה, ועם זאת הוא שברירי ועדין לאין שיעור. זהו רפרנס למקום הרגשי שאני נמצאת בו, הגוף לא נמצא שם אלא רק פעילות הספיגה, הרגע הקטן והנצחי בו הדבר שאי אפשר לבטא במילים יוצא החוצה בצורת דמעות".

      "פיאטה אדומה", גלריה דביר, תל אביב, 19 ביוני - 28 באוגוסט

      "Mutt", גלריה 39, תל אביב, 29 ביולי - 28 באוגוסט 2010