אוויר בשקל: על סרטו החדש של מ. נייט שאמאלאן "איירבנדר"

הבעיה הגדולה ביותר של "איירבנדר" איננה נעוצה ברעיון שעומד מאחורי הסרט הזה, אבל גם הוא לא מאוד מבטיח. כשמנסים לדחוס עונה שלמה של סדרת אנימציה מבית ערוץ ניקלודיאון לתוך סרט באורך שעה וארבעים דקות, רבים הם הדברים שיילכו לאיבוד. וכאן, נראה כאילו מה שנשאר הוא בליל משעמם ולא קוהרנטי של שטויות, גזירי עלילות ודברים לא מוסברים.

בעולם של "איירבנדר" קיימים ארבעה שבטים: אש, רוח, מים ואדמה. בכל אחד מהם ישנם כמה אנשים שמסוגלים "לכופף" את היסוד שמזוהה עם אותו שבט ולשלוט בו. הם יכולים, למשל, ליצור כדורי אש או חומות אדמה או בועות מים (לא שימושיות בעליל, אגב) או רוחות עזות – הכל כדי להגן על השבט או לתקוף שבט אחר.

והנה מעשה באנג, האחרון משבט נוודי האוויר, שהיה תקוע (בלי שום הסבר הגיוני) בבועה מתחת למים במשך 100 שנה מבלי להתבגר בכלל ומבלי שהוא יידע כמה זמן עבר. כשאנג ניצל מבועתו, סופסוף, הוא מגלה שכל השבט שלו נרצח בידי שבט האש. הסיבה: הם ידעו שאל תוך שבט האוויר יוולד האווטאר – מי שלא רק יוכל "לכופף" את האוויר אלא גם כל שאר היסודות ויתרה מזאת – גם יוכל לדבר עם רוחות ולקבל מהן הנחיות לגבי איזון העולם.

עכשיו יוצא אנג כדי להגשים את ייעודו – או משהו – כשהוא נעזר בשני הסיידקיקס שהצילו אותו. אחריהם רודף צבא שבט האש ובמקביל גם יורש העצר המנודה של השבט, שגורש מהממלכה ושנאסר עליו לשוב בלי האווטאר.

את כל הפרטים האלה אפשר אמנם לדלות מהסרט, אבל הם לרגע לא מתגבשים לכדי משהו שהוא יותר מבסיס רעוע לבניית העלילה. המוטיבציה של חלק מהדמויות הראשיות כלל לא מוסברת, אירועים חשובים מוסברים בשורה אחת (וגם היא לא מאוד מובנת), וחלק מהדברים אותם אנחנו רואים על המסך לא מוסברים בכלל. כאילו שהתסריטאים ויתרו מראש על צופים שלא ראו את הסדרה המצויירת.

הבעיה הגדולה ביותר של "איירבנדר" איננה נעוצה בבמאי וצוות ההפקה, אם כי גם הם לא תרמו מי יודע מה. מ.נייט שאמאלאן, מי שהחל את דרכו כבמאי "החוש השישי" והידרדר במהירות לסרטים מזעזעים כמו "ביום שזה יקרה", עושה כאן עבודה מזעזעת למדי. ההתרחשויות על המסך לא אמינות, הסרט הנו נטול הומור לחלוטין, ונראה כאילו השחקנים הראשיים קיבלו הוראות כמו "תיראה עצוב! מאוד עצוב! יותר עצוב! עוד יותר עצוב!".

יתרה מזאת, ההחלטה של פראמאונט וניקלודיאון להוסיף לסרט הזה תלת-מימד ברגע האחרון לא היתה הרסנית כמו ב"התנגשות הטיטאנים", אבל גם לא מוסיפה כלום. אי אפשר להגיד שהסרט מכוער, אבל שימוש יתר במסך ירוק במקום סטים אמיתיים צורם לעין, וכשסוף סוף יש אפקט מחשב טוב, משתמשים בו פעם אחר פעם. אחר פעם. אחר פעם.

עם כל זאת, הבעיה הגדולה ביותר של "איירבנדר" היא שלא מדובר בסרט כיפי. בסדרות אנימציה יפניות, מהן "איירבנדר" האמריקאית כה מושפעת, הגיוני שבכלל לא יהיה הומור. אבל בסרט לא מצויר – גם אן הוא בעל מאפיינים של סדרת אנימציה יפנית – זה כבר לא הגיוני בכלל. העדר המודעות העצמית, הפאתוס האינסופי של הדמויות – כל אלה פשוט נראים רע על המסך. תוסיפו לכך את אי-הקוהרנטיות אותה הזכרנו קודם, ותקבלו סרט שהדרך היחידה לצחוק בו היא לצחוק עליו, לא איתו.

ומילא אם היה מדובר רק בזה, אבל חוסר היכולת להבין את העלילה בלי לראות את הסדרה קודם לכן, הופכת את מה שקורה על המסך הרבה פעמים לכל כך לא מובן, עד שזה כבר משעמם. לא אכפת לכם מה יקרה בסצינה הבאה, לא אכפת לכם אם מישהו יהרוג דג בלי סיבה נראית לעין, אתם פשוט רוצים שזה ייגמר כבר.