פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      או"ם שמום: על "1948" של בני מוריס

      "1948", ספרו החדש של בני מוריס, מתיימר להציג את מלחמת השחרור והנכבה מנקודת מבט ניטרלית, אבל עם איך שהוא מציג את הערבים כבר היה עדיף לקרוא לו "תש"ח"

      אחרי שניפץ מיתוסים מאותה מלחמה, כמו הגורמים ל"לידת בעיית הפליטים הפלסטינים", נכווה באש הדיון הציבורי ותיקן עצמו בספר המשך (שלא תורגם לעברית), פנה העיתונאי-היסטוריון בני מוריס לסכם בפני הקורא את רשמיו ממלחמת השחרור, היא הנכבה, היא מלחמת 1948. על פני 563 עמודי הספר "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה", מגולל עתה מוריס את האירועים שהתרחשו בארץ ישראל/פלסטין מאז החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 ועד להסכמי שביתת הנשק שנחתמו בחודשים ינואר-יולי 1949, כפי שהוא הבין אותם מסך העדויות והראיות שעמדו לרשותו.

      אולם, חרף עבודת הנמלים שוודאי עברה עליו, מוריס לא מגלה דבר חדש לקורא, ובשונה ממחקריו המוקדמים, קרוב לוודאי שסביב הספר לא תפרוץ מחלוקת באקדמיה ועל אחת כמה וכמה לא מחוץ לה. הראיה המרכזית לכך ניתנת כבר במשפט הראשון בספר בו מוצגת התזה כולה: "מלחמת 1948 היתה תוצאה בלתי-נמנעת כמעט של יותר מחצי מאה שנות חיכוך בין ערבים ליהודים, שהחלו בהגיע ראשוני העולים היהודים ממזרח אירופה בשנות השמונים הראשונות של המאה התשע-עשרה לארץ ישראל".

      כשהיסטוריון טוען כי אירוע מסוים שאכן התרחש היה "בלתי-נמנע", שקולה טענה זו למגיד עתידות שמנבא שכנראה מחר תזרח השמש. הרי עצם התרחשותו של המאורע מוכיחה כי באמת לא מנעו אותו; ואילו הקביעה שגם לא היה ניתן למנוע אותו מנטרלת מראש כל דיון באחריות לעצם קיומו.

      יתרה מזאת, כשמדובר במלחמה ובתוצאותיה, גם אם מקבלים את הקביעה שהיא היתה בלתי נמנעת, נשאלת השאלה לאיזה מבין שני הצדדים הנצים הכוונה. מבחינת מי היתה מלחמת 1948 מלחמת אין ברירה? היהודים? הערבים? שניהם גם יחד? אמנם במהלך ספרו, מוריס שב וטוען כי הערבים הם שאסרו את המלחמה על היישוב היהודי, אולם הוא נמנע מלומר מפורשות כי בשל כך האחריות לאסונם מונחת על כתפיהם כפי שקבע במחקריו הקודמים. האם פירוש הדבר שגם מבחינתם היתה זו מלחמת אין ברירה? או שחוסר הברירה הוא נחלתם הבלעדית של היהודים? העובדה ששאלה זו אינה מקבלת מענה חד משמעי במסגרת התזה שמציג מוריס בספרו היא בדיוק זו שמייתרת אותה מלכתחילה.

      עיתונאי, לא היסטוריון

      באשר לספר עצמו, לאחר שהקורא יגמע את פרק הרקע ההיסטורי המפורט למדי, המשמש גם כמבוא למלחמה, פונה מוריס לתאר בפרוטרוט את האירועים המרכזיים בתקופת המחקר. על פני תשעה פרקים הוא מגולל את אירועי מלחמת האזרחים מהחלטת החלוקה ועד להכרזת העצמאות של ישראל, ואינו פוסח על תיאור קריסתה של החברה הפלסטינית, מעורבותו של העולם הערבי והאומות המאוחדות בנעשה בפלסטין והקרבות וההפוגות בכל אחת מגזרות הלחימה (מהפלישה הכל-ערבית ועד למבצעים "יואב" ו"חירם", שבסופם מתוארים גם הסכמי שביתת הנשק).

      אלא שבפרקים הדנים במלחמה גופה ימצא הקורא תיאור כרונולוגי של אירועים, ללא פרשנות ודיון בהשלכותיהם. בפרקים הללו מוריס כותב כמדווח, כעיתונאי, ולא כהיסטוריון שעליו מוטלת משימת השיפוט ולא רק חובת התיאור והדיווח. רק בפרק המסקנות פונה מוריס לדון במשמעות האירועים שהתרחשו במלחמה.

      ערביסט, דבר ערבית!

      אחת הביקורות המוכרות על מוריס היא העובדה שהוא איננו קורא את השפה הערבית ולכן נאלץ להסתמך על מקורות משניים או על תרגומים שנעשו בעבורו על ידי אחרים. ולראיה – מרבית, אם לא כל, העדויות המובאות מהצד הערבי של הסיפור נלקחו או מתכתובות משקיפים ודיפלומטיים בריטיים ומערביים או מספרי זיכרונות של דמויות ערביות שתורגמו לאנגלית (למשל זה של גמאל עבד אל נאצר, קצין במלחמה ונשיא מצרים לאחר מכן) או מדיווחים של "שירות הידיעות" הישראלי (הש"י, ממנו צמח מאוחר יותר המוסד). את הדוגמא המופרכת ביותר לבעייתיות הזו ניתן למצוא בעמוד 444, שם מצטט מוריס עיתון היוצא לאור בבזל שבשוויץ בכדי לתאר מהומות שהתרחשו בקהיר.

      כמובן שההסתמכות על מקורות משניים נושאת בחובה הטיה ברורה במחקר – ומכאן נגזרת השאלה לגבי הבחירה של ההיסטוריון. כאן חשוב לציין, כי בפני כל היסטוריון ניצבות מגבלות מתודולוגיות הנובעות מכך שהמציאות אותה הוא חוקר עולה בפניו אך ורק מהראיות שהצליח לשים עליהן את ידיו. אף חוקר לא יוכל להיכנס מחר לארכיון בקהיר, בביירות או בדמשק ולהוציא משם מסמכים שיועילו לו בהבנת העבר, לא כל שכן חוקר ישראלי. אבל בין מגבלה זו ליומרה לכתוב על אירוע כמו מלחמת 1948 ללא הבנת השפה הערבית ישנו מרחק ניכר. והמרחק הזה ניכר היטב בספר.

      כך, למשל, מוריס מדגיש בסיכום המחקר את חשיבות דת האיסלם ללוחמים הערבים ולמדינות ערב כמניע ליציאה למלחמה. "מלחמת 1948 היתה, מנקודת המבט הערבית, מלחמת דת באותה מידה שהיתה מלחמה לאומית על טריטוריה, אם לא למעלה מזה", הוא קובע (עמ' 425). מוריס סומך את קביעתו זו במידה רבה על הצהרות של מנהיגי ערב ועל כתבים של תנועת "האחים המוסלמים".

      אלא שהסתמכות זו היא בבחינת משענת קנה רצוץ משני טעמים. האיסלם, כמכנה משותף, שימש מאז ומתמיד לגיוס הרחוב הערבי והאיסלמי. הדת לא היתה המניע ליציאה למלחמה אלא הכסות לכך (אחת הדוגמאות המאלפות לכך היא הצהרתו של מנהיג עירק סדאם חוסין כי חייליו צועדים לירושלים - העיר השלישית בחשיבותה לאיסלם – כשפרצה מלחמת עירק-אירן בשנת 1980, למרות שלמעשה הם צעדו בכיוון ההפוך לגמרי). בנוסף, הישענותו על "האחים המוסלמים" מוציאה מהקשרה את השפעת התנועה באותם ימים: בעוד שמוריס מעניק לה חשיבות רבה, הרי שבאותה התקופה "האחים" היו תנועת אופוזיציה נרדפת, משנית בהרבה לשלטון המרכזי, ומכאן שהשפעתה היתה לכל היותר שולית.

      אמת מול "טענות"

      לסיכום, אם כן, בין שורות הספר מקופלת לה השקפתו של מוריס על המלחמה ועל הצדדים המעורבים בה. בעוד שליישוב היהודי היתה הנהגה, לערבים היתה "הנהגה". האמת של היהודים היתה אמת, אבל טענות הערבים הן רק "טענות". לכל אורך הספר, מגלה מוריס יחס מזלזל לצד הערבי: הוא סקפטי וחסר ולו שמץ של אמפתיה כלפיהם. הוא אמנם בחר להשתמש במושג הניטרלי ביותר לספרו – "1948", אבל למעשה בספר מתוארת השקפתו של הצד היהודי בלבד, או בעיקר. לכן, עד כמה שמדובר ביושר אינטלקטואלי, היה נכון יותר לקרוא לספר בהתאם למניין השנים לפי ספירת היהודים – "תש"ח".

      בני מוריס, "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה", תרגום מאנגלית: יעקב שרת, 563 עמ' // עם עובד