"אנחנו לא מתבכיינים"

קיץ עמוס עובר על שלומי זידן, מהדי ג'ייז היותר מוכרים של סצנת המוזיקה האלקטרונית בישראל, שהשלים מיני-מהפך עם שורת צעדים קדימה לעבר עמדות ניהול והפקה. הוא פותח את היום בצהריים המוקדמים, עם בחירה באחת מהתחנות הבאות: בר הזינגר בפינת הרחובות מזא"ה-יהודה הלוי בתל אביב, שיחגוג ביום שבת הקרוב (31 ביולי) שנתיים להיווסדו; הבר-להיט החדש תדר, שממוקם למרגלות בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ומתפקד גם כתחנת רדיו (אותו פתח זידן ביחד עם שותפו לחברת ההפקות חרגול, העיתונאי-מפיק-די ג'יי דרור שר, ועם חבורת TABAC); משרדי חברת חרגול, העומדת מאחורי הבאת די ג'ייז כמו גרנד מאסטר פלאש, ג'אזי ג'ף, 2Many DJ'S ובקרוב גם מת'יו דיר ודיקסון; ומועדון החתול והכלב, שהצליח להתמתג כמקום שיש בו מוזיקה טובה בזכות די ג'יי הבית שלהם – זידן עצמו. "אני גם נשוי", הוא ממהר להוסיף. "זה גם סוג של ג'וב".

אמנם, הסיבה הרשמית של המפגש עם זידן היא חגיגות השנתיים לזינגר, שנמצא בבעלותו ביחד עם שלושה שותפים נוספים (קיקי ניצן, אמיר מזרחי וגילי רוטשילד), אבל בהקשר היותר רחב נראה שאין איש מתאים ממנו כרגע כדי לאבחן את אווירת הדכדוך ששורה לכאורה על חיי הלילה בתל אביב. זאת משום שעם סגירתו של מועדון הבלוק ונוכח הדעיכה של הברזילי, זידן הוא המרוויח הגדול מהמצב - אם כי לא מההפקר אלא בזכות אותן הפקות ופעילויות שבהן הוא מעורב ושמנסות לעצב את סדר היום של חיי הלילה בעיר.

אם שואלים את זידן, הזינגר הוא נקודת האפס של השדרוג הזה במעמדו. אחרי שנים כדי ג'יי מוביל בעידן המסיבות הגדולות של חיי הלילה בישראל (במועדונים כמו אלנבי 58 וה-TLV), זידן החליט שהוא צריך ריענון ונכנס לעמדת המנהל. תפקידו המרכזי בזינגר הוא עיצוב התוכן של המקום, שכולל אתר המעביר בלייב סטים מהבר, כשאת הכיף של העיסוק בביורוקרטיה הוא מותיר לשותפיו.

"בהתחלה אפילו לא ידעתי שאני רוצה די ג'ייז במקום", הוא מספר. "אחרי שראיתי שאני רץ אחרי הפלייליסט של המחשב, חשבתי לעצמי 'בשביל זה אני קיים?' והבאתי די ג'ייז. מכאן, אני יכול להגיד שבאופן אישי הרווחתי היכרות מחודשת עם יוצרים ותקליטנים שבחיים לא הייתי מכיר. מכאן, יצאו גם שיתופי פעולה שהביאו גם לפתיחה של מקום כמו תדר. זה לא היה קורה אלמלא הזינגר".

"בהחלט. יהיה מוגזם להגיד שהזינגר הוא פורץ דרך, אבל בעינינו יש בו משהו כזה. בתקופה שהזינגר התחיל לרוץ, או שהיה את כל המגה-ברים או שהיו כל מיני מותגים כמו השסק והאברקסס, והיה חסר את הנישה שלנו – אפשר לקרוא להם בוגרי הברים המוכרים, המועדונים או בוגרים באופן כללי. היה חסר לנו מקום שיש בו קהל טיפה יותר מבוגר, שנותן תחושה נעימה. היית מגיע למקומות המגניבים והיה להם אטיטיוד כזה. אנחנו ירושלמים במקור, אנחנו קצת יותר בגובה העיניים. מוזיקלית, פעם הייתי מגיע למקום והמוזיקה היתה חפלות ומזרחית או שלפעמים היא היתה יותר איכותית אבל חופרת מדי. רצינו ליצור מקום איכותי, שגם יהיה בו כיף ואני חושב שהצלחנו. אמנם אני נחשב לכזה שמציק לדי ג'ייז, אבל אני חושב שהצלחתי ליצור להם ז'אנר בתוך הז'אנר שלהם – ז'אנר הזינגר".

ז'אנר הזינגר הוא אכן ז'אנר מיוחד בקרב הברים בתל אביב – ז'אנר שמצליח שלא להתכסח על בסיס יומיומי עם רשויות החוק והעירייה בשנה שבה נדמה שלא היה מקום בתל אביב שלא סבל מנחת זרועו של החוק. מהזינגר העירייה רצתה רק דבר אחד: "הם היו איתנו במשא ומתן כדי שנשמש דוגמה ליחסים טובים בין הרשויות לבעל עסק", מספר זידן, "אבל אין לנו צורך לייצג את העירייה".

כאן, זידן בכל זאת מראה שהוא לא חי בבועה: "זה לא עניין אישי, אבל יש המון המון בעיות. המשטרה אוכפת חוקים מאוד יבשים ולא הגיוניים, כמו חוק המטר לבן אדם וחוק העישון, שהוא מאוד בעייתי בעצמו: מקום אחד נותן, האחר לא נותן, יש אכיפה או אין אכיפה ואם אתה לא תיתן, אז הלקוחות ילכו למקום אחר. בלגן".

אבל הביקורת של זידן על אכיפת החוק בעיר היא לא הסיפור, כמו שהזינגר הוא רק חלק ממנו. כרגע, זידן וחרגול הפקות הם השם המרכזי בייבוא של אמנים בינלאומיים לחיי הלילה. המסיבות שלהם מתקיימות לרוב בהאומן 17 בתל אביב, מהמועדונים המושמצים והפחות מועדפים על ברנז'ת הבליינים, אבל המאבק של זידן ושותפיו הוא למצוא את התפר הזה שבין ההמונים למוזיקה האיכותית.

"אנחנו פשוט הרמנו את הכפפה למה שאחרים לא הסכימו לעשות", אומר זידן. "עד היום, המסיבות היו מתחלקות לדי ג'ייז קטנים ואיכותיים או אמנים גדולים שהם מאוד מסחריים, כמו טייסטו. אף אחד לא חשב שיש גם אמנים שבעצם הם מאוד איכותיים ומדברים לקהל האלטרנטיבי אבל יכולים להביא מסה של אנשים – טו מני די ג'ייז, גראנדמאסטר פלאש, ריצ'י הוטין וכאלו. כשהייתי בתחילת שנות ה-20, היו לי כל מיני רעיונות ופנטזיות שהיו נגמרים במרפסת. היום אני נמצא במקום שיש לי את הכלים לממש את זה – מתחנת רדיו שהיא גם בר ועד להביא אמנים מחו"ל".

"אני חושב שבאזורים שלנו קורה דבר טוב. זה עדיין לא מספק, אבל הכיוון הוא טוב".

"פשוט יותר קהל. שאנשים יבינו שעל מנת שדברים יקרו כאן, הם צריכים לבוא ולהיות".

"כסף והמון ביקורתיות".

"את זה דווקא עברנו. בריצ'י הוטין באמת היתה בעיה, אבל כשהוצאנו את המקום מההקשר שלו עם היפ הופ ו-2 מני די ג'ייז, אחוז מאד גבוה של קהל הגיע בפעם הראשונה לאומן 17 וברגע שהם הגיעו, הכל נעלם. זה לא שהגעת וראית מסיבת ערסים ומשהו אלים, להיפך: דאגנו שהכל יהיה טוב. אז נכון, היה קצת צפוף, אבל באמת – שאלו יהיו הצרות שלנו".

"תראה, הקהל האיכותי הוא קהל מפונק, וזה בסדר. הוא לא אוהב שדוחסים אותו ולא אוהב שלוקחים לו 60 שקלים לוודקה-רדבול וזה בסדר. אבל לפעמים הוא קצת יותר מדי ביקורתי, באופן כזה שעד שמגיעים למקום, הם מנהלים פנקסנות ולא נכנסים לוייב של האירוע".

"דווקא באומן 17, מבין המקומות שהיינו בהם כמו הבלוק והקלצ'ר קלאב, אנחנו מאד מרוצים מהיחס, תשומת לב וההערכה, במיוחד מאדם כמו ראובן לובלין שנכון שהוא אוהב ז'אנרים מסחריים אבל חשובה לו גם ההתרחשות. בנוסף, אין עוד מקומות כאלו, עם הסאונד והגודל הזה. הבלוק היה מקום נהדר עם סאונד מדהים, אבל הוא לא Big Room אמיתי".

"אנשים גם לא מבינים שיש אמנים שאתה צריך להביא כמות מסוימת של קהל - לא כדי להרוויח אלא כדי לכסות את ההוצאות", ממשיך זידן. "אנשים חושבים שאנחנו מפוצצים בכסף, אבל האמת היא שכולנו עובדים בשביל האמנים – הם היחידים שמרוויחים באמת מכל העסק. אנחנו - ולא רק אנחנו, גם האומן 17 ו-Alive שהביאו את די ג'יי שאדו - לא מפוצצים בכסף, אבל אנחנו כן רוצים להביא תוכן אחר, חדש, לא רק ללכת על הקלפים הבטוחים מהאייטיז".

"אני לא ממש רואה את זה. יש תמיד תחרותיות, תמיד יהיה את מי שלא יפרגן ושמתי את זה כבר לפני שש-שבע שנים מאחוריי. יש כאלו שיגידו דברים רעים ויעשו דברים רעים, אבל אני לא עושה את זה בשבילם אלא בשבילי".

"אני משתדל שלא. יש אנשים שמגזימים אבל אנחנו לא פראיירים. כשצריך להחזיר אנחנו מחזירים ואם צריך לפגוע – So Be It. אבל אנחנו לא מתעסקים בזה יותר מדי".

זידן, כאמור, משתדל לתמרן בתוך הבועה שלו, כשהוא רק מנסה להרחיב אותה עוד ועוד. לעומת זאת, כשהוא מסתכל אל מחוץ לאזורים בהם הוא לא דורס רגל, גם לו יש מה להגיד על מצב של הסצינה באחת השנים המסובכות שידעה.

"אם אני צריך לנתח את חיי הלילה בעיר, אני חושב שאנחנו בכיוון טוב", הוא אומר. "אבל אני חושב שיכול להיות יותר טוב, בעיקר ברמת המועדונים".

"אני אישית מתגעגע למסיבות הגדולות. אני מתגעגע למסיבות שבהן אנשים עפו ונגמרו. זה היה כיף. אני מסתכל על מסיבות מסוימות בחתול והכלב, ואני נזכר באווירה של אלנבי כשאני הצטרפתי אליו: הקהל שם (בחתול והכלב - ע.ש.) אולי פחות מתוחכם, אבל הוא בהחלט מבין מסיבות והוא רוצה ליהנות וחסר לי השילוב בין מה שקורה שם לסצנה האלטרנטיבית".

"כן, אבל בזמנו, היית מוצא גם באלנבי 58 וגם ב-TLV שילוב כזה. בחתול והכלב האנשים אולי פחות 'סופיסטיקייטד' ופחות חופרים בכל המוזיקה החדשה, אבל הם באמת קהל טוב. כשהגבולות האלו בין האלטרנטיב לקהל הזה של המסיבות ייטשטשו ,זה יעשה לכולם רק טוב".

"הבלוק יצר משהו שלא היה בארץ אף פעם ושמזכיר את מה שהיה בהתחלה באלנבי, כשהכל היה סביב המוזיקה והדי ג'ייז. אני מניח שירון טראקס, הבעלים לשעבר, לא אמר את המילה האחרונה. אני חושב שהוא יחזור, אחרי המסע שהוא נמצא בו".

"שמע, הם יצרו חלק מהווייב האלטרנטיבי שאני מדבר עליו, אבל אני הרבה פחות מעורבב שם. הם עשו דברים מדהימים יותר ומדהימים פחות, אבל גם אצלם זה נשמע כאילו זה לקראת הסוף".

זידן דופק שלוש פעמים על השולחן. "אנחנו לא מתבכיינים", הוא אומר. "גם כשההפקות לא היו מדהימות, לא התבכיינו ותמיד המשכנו לעשות. היו תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל הגרף בעלייה כי אנחנו מרימים את הכפפה. יש קהל בתל אביב, יש פה אנשים שרוצים לעשות דברים ואם נעשה דברים מגניבים – הם יבואו".

דווקא הנטייה הזו של זידן, לחבר בין האיכותי להמוני, נטייה שמשפיעה על שלל עסקיו החל מהזינגר ועד המסיבות באומן 17, מעוררת תהיות לגבי הבועתיות והבלעדיות התל אביבית שמאפיינת את העיסוק בחיי הלילה.

"אני מתגעגע לימים שהיו קורים דברים גם בחיפה, שם חוויתי באופן אישי לא מעט דברים חיוביים, וגם בירושלים שממנה באתי", הוא אומר. "אני כבר לא יודע אם זה קורה שם, הרדיוס שלי הוא 3-4 ק"מ, כך שגם רמת אביב ג' זה חו"ל".

"בוודאי. הייתי מת להביא אמנים מחו"ל לחיפה וירושלים, אבל כרגע זה לא קורה. מה שקרה, לדעתי, הוא שבעלי מקומות עלו באיזשהו שלב על נוסחה, שדי חרבנה את כל המועדונים שהיו: לפני שש-שבע שנים, בעלי מקומות קלטו שאם אתה שם להיטים ועונה על סיפוקים מידיים של אנשים, אתה תכניס יותר כסף, תביא יותר קהל ותשקיע פחות כסף כי מי צריך די ג'יי כשיש את אוסף 'NOW 22' או משהו כזה".

"בתל אביב יש דור צעיר מדהים, שהוא ממש מגניב, לבוש טוב, מעוצב טוב ועושה חיים בהפקות דאבסטפ, אפילו שיש שם הרבה זבל. הם מתחברים לשוליים ומחפשים את הדברים הבאים. גם אם זה נעשה לפעמים בצורה מאולצת, זה עדיין שמח".

"אין ספק שאנחנו חיים באיזושהי בועה. אנחנו מתחברים והולכים למקומות שלנו, אבל אם תעשה סיבוב ברגל ברחוב המסגר בתל אביב תראה מקומות מפוצצים באנשים ומפחיד מוות לעבור שם. המצב שלנו בסדר, אבל מסביב יש הרבה חרא. אתה שומע על דקירות, אלימות ואנשים שפוגעים אחד בשני. אני חושב שמילת המפתח שלי לכל העסק הזה היא 'אווירה'. אנחנו סצינה שרוצה אווירה טובה היכן שהיא נמצאת, ללא אלימות. רק מוזיקה טובה".