פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חור בהשכלה: על פרופסור גרין וטאליב קוואלי

      פרופסור גרין צריך יותר מצלקת ושת"פ עם לילי אלן בשביל לקבל את התואר. טאליב קוואלי, לעומת זאת, יכול להעביר לו קורס על מהו קונספט אמיתי ומהן מילים מרגשות

      זה עבד ללילי אלן, עבד פצצות אצל דיזי ועכשיו מגיע הבא בתור שיחגוג על רובריקת אמן האורבן הבריטי שאינו מתייאש מהמבטא שלו ומנסה לצקת תוכן עדכני לייאוש הבריטי מהגשם ומזה שהאמריקאים המציאו להם את ההיפ הופ. מייק סקינר הצליח לצאת מזה גדול יותר מכפי שהוא נכנס, דבר שקשה לומר על פרופסור גרין, מי שפעם הוחתם בלייבל של סקינר, שמאז הספיק להיסגר.

      הדבר הראשון ששומעים מאלבום הבכורה של מי שכונה בהגזמה בריטית אופיינית "אמינם הבריטי", הוא כמות האורחים והדגימות שמאפילות על הבחור הצנום ויכולות המיקרופון החינניות אבל המאוד מוגבלות. אם נהיה עדינים, אמינם הוא לא. גרין הוא אפילו לא גרסה חדשה לסטריטס, כי סקינר הוא קודם כל מתעד מרתק של רגע יומיומי שנדמה כמאוד משעמם וחד גוני וגרין לעומת זאת - מעבר לכל להטוטי הלהיטים הישנים - הוא אם סי מאוד חד גוני ומשעמם. מה שיכול להיות מאד נכון שיר שניים בגריים, הזירה ממנה הגיח לעולם, אבל באלבום שלם ומאוד לא הומוגני, זה נשמע לא טוב. לא טוב בכלל.

      עטיפת האלבום Alive till I'm Dead של פרופסור גרין (יח"צ)
      צריך יותר מצלקת וקעקועים. עטיפת האלבוןם (צילום: יח"צ)

      גרין הוא אמן בוסרי שעדיין מחפש דרכים מעניינות יותר לומר שהוא באד בוי. וכנראה שהוא באמת כזה - צלקת שמעטרת את הקעקוע בצווארו שנגרמה מבקבוק שבור בידיים עצבניות לא קורית כשהולכים למכולת. אבל לאלבום שלם צריך יותר מקוריוז פלילי וכמה קעקועים. כריזמה, למשל, תעזור. לגרין, שנעלם בהפצצה של שלושת השירים הראשונים שלו, עדיין אין כזו. אין לו גם כיוון מוזיקלי מוגדר מלבד מישמש של כל מה שקורה באנגליה עכשיו, ונוסף על אלו גם רשימת האורחים שלו לא קוהרנטית.

      שלוש בומבות על ההתחל. אמילי סאנדה, אחת ששמים עליה את הכסף עכשיו בסול הבריטי, עוזרת לו בפזמון לפתוח יפה עם "Kids That Love To Dance". לילי אלן מחתימה כרטיס בביצוע אנמי שלא מוסיף מאומה ל-"Just Be Good To Green", שרוכב - כן עוד פעם - על הליין שהתחיל עם הקלאש, המשיך עם SOS Band והתפוצץ עם ביטס אינטרנשיונל של פאטבוי סלים. 20 שנה אחר כך ולאחר שאינספור אנשים רכבו על ליין הבאס וג'אסט בי גוד טו מי הזה, זה מה שאמור למכור אם.סי צעיר ובועט? לא נראה ככה.

      פרופסור גרין (AP , David Titlow)
      סטודנט עם פרצוף תחת. פרופסור גרין (צילום: AP)

      גם ההמשך של טריו הניצחון בפתיחה מעיד על דמיון מוגבל מאוד, שלא לומר פי דידי בבחירת הדגימות. " I Need You Tonight"
      של אינקסס נשמר כמו שהוא, רק שגרין מוסיף לזה זווית עאלק אמיתית על יחסן של ארנבות שתופסות תחת על פרצופי-תחת. הוא אולי צריך אותה הלילה, אבל אתם לא ממש צריכים לשמוע את מה שסומן כלהיט הגדול של האלבום הזה. אפילו מייקל האצ'ינס, במצבו הנוכחי, נשמע יותר בחיים מהילדון המצולק.

      אחר כך, התקליט צולל למחוזות רוקיים תמוהים ומקבל את האורגינליות שלו דווקא כשמשאירים את גרין לבד בשירים כמו "Jungle" הדאבסטפי, או "Goodnight" שמסיים את האלבום ומוכיח למה בעצם סקינר בחר בו מלכתחילה. "Closing the Door" הוא היציאה של האלבום הזה ובכלל מרמז על כיוון שגרין צריך ללכת בו: שילוב של אורח עם תרומה (Fink המעולה) ובאס דומיננטי ולא שחוק. פרופסור הוא בטח לא, סטודנט מתלהב בטח. אבל מלבד ריפרופי יוטיוב לשירים הלהיטיים שלו, החיים שלכם יותר מעניינים ממה שיש לגרין לומר באלבום הזה.

      ועכשיו - למשהו לגמרי אחר

      המצב כמובן מתהפך כשיש ליריסיסט להקשיב לו גם אם עברו חודשיים – נצח במונחים דהיום – מאז שהאלבום שלו יצא. כשהוא ממש טוב, טאליב קוואלי הוא משורר וברגעים היותר טריוויאלים שלו הוא דוקומנטריסט. קוואלי תמיד נשמע הכי טוב על הביטים של דיג'יי היי טק, שותפו הוותיק לצמד Reflection Eternal (שיותר מדי תקוות נתלו עליו וכופפו אותו) .

      השניים הוציאו את "Train Of Thoughts" - אלבום מושלם, כזה שגדל וגדל וגדל ומתעצב כאחת מהקלאסיקות הגדולות של הלייב רוקוס. עשור לאחר מכן, ושניה לפני שהקריירה שלו הופכת לפספוס, טאליב קוואלי חוזר להציל את עצמו, ועל הדרך משחרר וואחד יצירה לקורפוס האלבומים המשובחים של ההיפ הופ בימים שכאלו. יש כאן מחשבה, מילה, קצב והגשה - כל המרכיבים של אמת בז'אנר שכבר יותר מדי זמן לא נשמע אמיתי.

      עטיפת האלבום Revolutions Per Minute של טאליב קוואלי (סריקה)
      קלאסיקה אמיתית. עטיפת Revolutions Per Minute (סריקה)

      "Revolutions Per Minute" אמנם יצא לפני כחודשיים אבל מדובר באלבום שיחזיק מעמד יותר משנתיים; אלבום שמחדש את האמונה באמן אהוב, בסטייל מסוים, בשירים האלה שאומרים לך משהו בזמן שהם מזיזים לך את שרירי הצוואר ומצליחים להשחיל מדי פעם איזו צמרמורת בזרועות מהסוג שבלאק סטאר (ההרכב של טאליב עם מוס דף) עשו לאורך כל האלבום היחיד שלהם.

      האלבום הנוכחי עם היי טק לא נגרר למצולות הנוסטלגיה הנוחות והמנחמות וטאליב לא מלטף את הכרס ומדבר על מה שהיה פעם. להיפך - הוא חי וכואב את מה שקורה עכשיו, והוא בין הבודדים שהמילה קונספט נטענת מחדש כשהוא מתייחס אליה. הפעם זה סיבובי התקליט ביחס לסיבובי כדור הארץ ותסמכו על טאליב שיעשה את הלינק הנכון ביניהם. ככה שירים כמו "In This World, Back Again" ו-"Strangers" באים לעולם הזה ומשמיעים היפ הופ חי, נושם, קיים וכן - פאקינג רעב לעזאזל. טאליב מחזיר את הרעב למיקרופון, הרעב להגיד את מה שיש לך על הביט הזה והוא לא מפספס אף ביט שהיי טק – איזה מפיק בשם האלים! – מפיל פה.

      טאליב קוואלי (GettyImages , Astrid Stawiarz)
      חי וכואב את מה שקורה עכשיו. טאליב קוואלי (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      גם השירים בעלי הנשמה וגם אלו מהחלל החיצון, כמו למשל "So Good", הם שירים שאני יכול לשמוע במשך שנה שלמה. "Just Begun" כבר יצא לרשת חודשיים לפני האלבום והוא תמונת מחזור של דור ראפרים (מוס דף, ג'יי אלקטרוניקה) שפתאום גדלו לנו מול העיניים לאנשים מבוגרים, מהורהרים, אבל עדיין כאלו שיכולים לנסח מחשבה ל-16 תיבות.

      בכלל, מרגיש קטנוני להתעכב כאן על שירים ספציפיים כשמדובר באלבום - אלבום חובה במקרה שאתם עדיין מתרגשים ממוזיקה שמרגישה משהו, היפ הופ כמו שהיפ הופ צריך להיות. רק שלא נחכה עוד עשר שנים לאלבום נוסף מ-Reflection Eternal, שניים עם כבוד. רוצו לשמוע אותו.

      פרופסור גרין, "Alive Till I'm Dead" (הפצה: הליקון)

      "Reflection Eternal, "Revolutions Per Minute (לייבל: Blacksmith Records and Rawkus Records)