פרופגנדה

"מאחורי קווי האויב" הוא סרט מלחמה שטוח ומטופש, עם מסר מקומם. טכנית, הוא עשוי מצוין: יש בו צילומים מרהיבים של קרבות אוויר, אקשן ומתח במידה ראויה, ועריכה שהיא מלאכת מחשבת. כל אלה מחפים על תסריט שדוף שמאחוריו מוסר השכל מעופש: קוקה קולה – good, good, האמריקאים צודקים, האמריקאים שולטים. אמריקה תמיד נחלצת לעזרת המקומיים הפרימיטיבים, מחלצת אותם מציפורני אויביהם, משליטה סדר בארצם השסועה ומלמדת אותם מה זה המבורגר טוב.

למרבה הצער, יש כמה אנשים רעים, שלא מסכימים שהאמריקאים יגידו להם מה לעשות. האנשים האלה הם גם מלוכלכים ועניים, גם רעים ומכוערים, גם מוסלמים וגם קומוניסטים לשעבר, גם לא בלונדינים וגם ערמומיים. מוסר השכל: מותר ורצוי לקצור בהם בלי חשבון, כי חייל אמריקאי חמוד אחד שווה הרבה יותר מכמה אלפי סרבים מכוערים (או אפגנים, או עיראקים, או יפנים, תלוי איפה מתרחש הסרט).

זהו סרטו הראשון של הבמאי ג'ון מור, שעסק קודם בבימוי פרסומות. "מאחורי קווי האויב" אכן נראה כמו פרסומת ארוכה ל"מאך III". בפרסומות המסר חייב להיות מחודד, כך שכל אוויל יקלוט אותו בעשר שניות: היפה טוב והרע מכוער, והסוף תמיד נפלא בזכות המוצר המושלם. בניגוד לפרסומת, המלחמה המתמשכת בבוסניה היא עניין קצת יותר מורכב, ואין אף מוצר-פלא שיסיים אותה ויגרום לכולם להיות מאושרים.

עלילת הסרט מתרחשת באזור הקרבות בבוסניה, בתקופה בה נאט"ו ניסו להשכין שלום בין הכוחות. שלום זה עניין משעמם, ויחידת המארינס של הצבא האמריקאי מתייבשת מחוסר מעש. הטייסים משוועים לקצת אקשן אווירי, ואפילו טיסת סיור שגרתית משמחת אותם. אחרי עשר דקות של שעמום והתוודעות לגיבורים, האקשן מתחיל. גיבור הסרט, הנווט ברנט (אוון וילסון החטוב) יוצא עם ידידו הטייס לטיסה שגרתית מעל אזורי הפסקת האש. במודע, הם חוצים את הטווח בו מותר להם לטוס על פי הסכמי השלום, ואת שארית העלילה אפשר בהחלט לסכם בשלוש המילים: מאחורי קווי האויב. ג'ין הקמן, המפקד הקשיש שעל נושאת המטוסים, מת לחלץ אותם, אבל הסכמי השלום המעצבנים מגבילים אותו. פאק דה שלום. מי צריך שלום בבוסניה כשחייל אמריקאי בסכנה? זה, פחות או יותר, המסר.

מאז מלחמת וייטנאם היו אינספור סרטי מלחמה שהראו גם את הצד האחר של הג'ינגו האמריקאי. את קציר הדמים, את חוסר הצדק, את הנשים והילדים שמתים סתם, את האכזריות של האמריקאים, את המורכבות של המצב. "מאחורי קווי האויב" מתעלם מהמורכבות הזאת באופן הפגנתי. יש טובים ורעים וזהו. בעצם, זה סרט פרסומת קלאסי: פרסומת לצבא האמריקאי. ברוסית קוראים לזה פרופגנדה.

הסרט היה אמור לצאת לאקרנים בארה"ב באוקטובר 2001, אבל בגלל אסון התאומים דחו את יציאתו לינואר. בנובמבר החליטו המפיצים לעשות הימור ולצאת איתו קודם. השבוע הראשון הוכיח שההימור הצליח: האמריקאים חדורי הרוח הפטריוטית מיהרו אל הדגל, ובשבוע הראשון הסרט הגיע למקום שני ברשימת שוברי הקופות. אולם בשבועות שלאחר מכן חלה הידרדרות דרסטית. כנראה שאפילו לאמריקאים הפטריוטים יש טיפה שכל בקדקודם: אקשן או לא אקשן, קשה למכור להם לוקשים.