פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בחורע: על האלבומים של אפרת גוש, מיי פיינגולד וכל החתיכים אצלי

      אפרת גוש מתקדמת, אבל עדיין צריכה שמישהו יגיד לה מה לעשות, מיי פיינגולד איבדה את הראש וכל החתיכים אצלי נעלמים בצל האינפנטיליות של הסולנית. עינב שיף שמור לביקורת

      או מיי גוש

      עטיפת האלבום "אה אה אה אהבה" של אפרת גוש (יח"צ , עמית ישראלי ורונן ללנה)
      כתיבה טובה, שירה רעה. עטיפת האלבום של גוש (צילום: יח"צ)

      התואר "חידה" לאמן בריליס השלישי שלו הוא מסוכן: מצד אחד, האניגמטיות מצביעה על עניין, על ניסיון לפענח את הדמות במטרה לגלות תובנה חדשה שתועיל במשהו לחיינו או לפחות תעביר את הזמן; מאידך, לרוב האנשים אין זמן, אנרגיה או כוח לחידות והם עוברים הלאה, למקום נוח ומענג בהרבה.

      אחרי שני אלבומים לא טובים, בלשון המעטה, "אה אה אה אהבה" מצליח לנטות לכיוון הצד החיובי של מושג ה"חידה". זה לא אומר שהוא באמת אלבום מצוין ושכל ששת השירים שבו הם המיטב שהמוזיקה הישראלית יכולה להציע, אבל הוא בהחלט שומר את הגחלת סביב גוש, מה שיאפשר לה לפחות עוד סיבוב אחד כטאלנטית של חברת התקליטים הגדולה בישראל וכן, גם כסלבית שמעוררת עניין סביבה.

      הקרדיט לעניין הזה מגיע קודם כל לתמיר מוסקט, שניער מגוש את היבשושיות שאפיינה את רוב שירי האלבום הראשון ותפר לה הפקה שמושפעת לעומק מהעבודות של מארק רונסון עם איימי ויינהאוס וברנרד באטלר עם דאפי. שירי השנאה העצמית, השוביניזם וההתבטלות העצמית של גוש עדיין מעוררים בעתה באופן אישי, אך הם כתובים באופן אוורירי, חכם ונבון יותר. אם כבר לצייר את עצמך כאחת שמוכנה לעשות הכל כולל הכל בשביל קצת תשומת לב ("אה אה אה", "מצעד הגאווה", "בום טראח"), אז לפחות שזה יהיה בחן שלא היה בשני האלבומים הקודמים של גוש.

      אלא שגוש עדיין לא למדה איך להשתמש בקול שלה; בטווח שבין הצבע הנאה של "תמיד כשאתה בא" שפרסם אותה, ובין העומק והאינטימיות של "לראות את האור", (להיט שהוא גם שירה הטוב ביותר) גוש הולכת לאיבוד. למעשה - אם גוש היתה מבצעת את "מגדלור" ב"כוכב נולד"למשל, גל אוחובסקי וודאי היה אומר עליה שהמחוות שלה מוגזמות ומעט טמבליות. נראה שגוש אולי שרה על גברים שמסובבים אותה על אצבע, אבל אחד שיגיד לה להפסיק לבזבז את הזמן ולהתחיל לשיר כמו שהיא יודעת – אין בנמצא, וחבל.

      *אפרת גוש, "אה אה אה אהבה" (NMC יונייטד)

      מיי דיי

      עטיפת האלבום "סודה פופ" של מיי פיינגולד (יח"צ)
      סודה, פופ, הנגאובר. עטיפת האלבום של מיי פיינגולד (צילום: יח"צ)

      אם סביב גוש הבעיה היא אילוף הגרון, הצרות עם מיי פיינגולד מתחילות הרבה קודם. "סודה-פופ" נשמע כמו אלבום שנתפר לגוש מודל 2010, אבל בסוף החליטו לתת אותו לפיינגולד, זמרת עם קול צרוד ומעושן.

      התוצאה היא ניסוי כלים שיצא משליטה - עם הגרון של אורית שחף, על שירים שזועקים לטיפול של כוכבת כמו ג'אנל מונה או סתם מרי ג'יי בלייג'. בנוסף, טקסטים כמו "חם פה, כמה חם פה" בפי דמותה המחוספסת והקשוחה של פיינגולד הם מסוג הבדיחות שאתה מספר רק לחברים הכי טובים שלך, אלו שבחיים לא יוציאו כביסה מגוחכת החוצה.

      ככה זה נמשך לא פחות מ-15 שירים, בהפקה מוזיקלית של גיל מרום (שגם היה שותף לכתיבת המילים והלחנים באלבום), שלפיה על עטיפת האלבום לא צריכה לככב דוגמנית, אלא פיל בחנות חרסינה. אמנם לא מדובר בהפקה מוזיקלית מביכה, אלא שלמידותיה של פיינגולד, בוודאי פיינגולד של "כוכב נולד", היא תואמת כפי שאביגדור ליברמן אכן הולם את תפקיד שר החוץ. השיא מגיע בשיר הנושא של האלבום, שנפתח כמו "Sex Machine" של ג'יימס בראון ואז פיינגולד שרה "Fאנקי, Fאנקי, מאדר פאקינג Fאנקי" וצריך לצבוט את העור שלוש פעמים ולטפטף שעווה לתוך הפה כדי להאמין שזה מה שבאמת בוקע מהרמקולים.

      בגלל נתוני פתיחה וניסיון, לאפרת גוש יש הזדמנויות שלפיינגולד לעולם לא יהיו; בדיוק כמו שההבדל בין עשירים לעניים הוא האפשרות לטעות, להיכשל ולחזור בחזרה. פיינגולד אמנם פעלה כמוזיקאית גם לפני הריאליטי, אך "כוכב נולד" הוא שעיצב את דמותה; לכן הקהל שאהב אותה שם, לא יידע לעכל אותה כפי שהיא ב"סודה פופ" ואילו מאזינים אובייקטיבים לא יבינו למה מי שהרשימה אז את המדינה עם ביצועים כוחניים ואפיים, דוחקת את עצמה עכשיו למקומות שממש נשמע שהיא סובלת בהם.

      דווקא מפיינגולד, שמנסה להביע בטקסטים שלה עומק וניסיון חיים מר שכולל תחושת מחנק רוחנית וניסיון אונס פיזי, אפשר היה לצפות לוותר על המשאלה להיות כוכבת פופ ולהישאר רק עם הסודה. במקום, פיינגולד ניסתה לשלב את השניים וכידוע, כשמערבבים, בסוף נשארים בעיקר עם כאב הראש.

      *מיי פיינגולד, "סודה-פופ" (הליקון)

      איה, כואב

      עטיפת האלבום כל החתיכים אצלי (יח"צ)
      החתיכים נגזרו לחתיכות. עטיפת האלבום של כל החתיכים אצלי (צילום: יח"צ)

      איה זהבי-פייגלין, סולנית ההרכב כל החתיכים אצלי מכילה בתוכה משהו גם מאפרת גוש וגם ממיי פיינגולד. היא כותבת כנה וישירה כמו גוש ואפילו מעט טובה יותר ומצד שני, כמו פיינגולד, היא הבינה כדי שיהיה יותר קל להגיע עם הטקסטים לקהל הרחב, כדאי להגיע לבמת ענק כמו "כוכב נולד".

      בניגוד לפיינגולד, שלא היה לה סיכוי ללא פלטפורמת הריאליטי, זהבי-פייגלין היתה יכולה להתאים היטב למשבצת נערת הרוק הישראלית התורנית. "כוכב נולד", ולא משנה בכמה טקסטים עם המילה 'כוס' פייגלין תנסה להסתיר זאת, הכריחה אותה להתאמץ כדי להוכיח שהיא אותנטית.

      מנקודת הפתיחה הזו, פייגלין והלהקה החביבה למדי שלה, עושים את הכי טוב שאפשר: הם מנגנים רוקנרול פשוט, קליט וסביר למדי, פייגלין כותבת כמו ישראלית טיפוסית בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, לא קארן או ובוודאי לא לילי אלן. עדיין, היא מתעלה במעט מעל הבינוניות ההיסטורית של הרוק הנשי בישראל, שלא שם לב וכבר 15 שנים מחפש מחליפה לענבל פרלמוטר ז"ל.

      בהקשר הזה, אפילו חלק מהאינפנטיליות שיש בכל החתיכים אצלי עובדת, למרות הקאבר המיותר ל"למה לי לקחת ללב" והיובש המדכא של שירים כמו "פולניה" (איום ונורא) או "איה תגידי". אפשר להתייחס לאלו בתור תחנת הבוסר הקבועה של רוב אלבומי הבכורה בעולם, אפשר גם להגיד "נו, רוק ישראלי".

      כיוון שבכל זאת, הגיטרות החשמליות מכניסות את המאזין לכל שיר באופן מסקרן, נראה שהבעיה של כל החתיכים אצלי נמצאת גם בפוטנציאל שלה – פייגלין עצמה. יש לה רגעים נהדרים, של משפטים כמו "אבל בא לי על מי ששם עליי זין" או "תחשבו עליי שאני טיפשה..תחשבו הכל, רק אל תחשוב שאנ'לא נראית טוב", שהריאליזם שלהם הוא בטעם דיסטורשן. אלא שבכל שיר ישנה המניירה האחת המיותרת, בקול או בטקסט של פייגלין שמורידה מתח ובוודאי מבטלת אפשרות להתרגש, ואחריה אובד כל העניין במה שיוצא לפייגלין מהפה.

      אז מה המסקנה משלושת האלבומים האלו, שכל אחד מהם מאכזב בדרכו? שגם השבוע, האלבום של רוני אלטר עדיין מעולה.

      כל החתיכים אצלי – S/T ?(נענע דיסק)