האהבה האינסופית ל"מד מן" מזכירה קבוצת אנשים שבוהה בתמונת תלת-מימד מהימים שלפני "אווטאר"' והיו תלויות על הקיר כקישוט שהוא גם פעילות מוחית: אתה מביט בתמונה הזו שעות, רק כדי להיכנס לעולם שבסופו אתה רואה ציור לא רע, אבל שלא באמת מצריך את הבהייה האינסופית בו ושלא תרם במאום לחייך.
פעולת החדירה לעולם של התמונה היא היא למעשה מה שמעורר את אפקט ההתפעלות: אתה כל כך שבע רצון מזה ש"הבנת", עד שאפשר לשכוח שכל מה שיש בתמונה הזו זה פרחים ובית.
הפרק הראשון בעונה הרביעית של "מד מן", ששודר אמש (שבת) ב-HOT 3 - כחמישה ימים אחרי שכולם ממילא הורידו אותו ברשת - מראה שהתמונה ש"מד מן" מציירת מבעד למסכי התלת מימד מעט יותר מאתגרת, אך עדיין לא שווה את הזמן והמאמץ שלכם.
כשמסביב מסתובבות סדרות מרתקות ומרשימות בהרבה, מ-"האישה הטובה" ו"דם אמיתי" המוכרות יותר, ועד "Treme" מהפכת הקרביים של יוצר "הסמויה", ההגדרה של "מד מן" כסדרה הטובה בעולם מעליבה אפילו את "GLEE"; סדרה מעולה, שגם במבט דרמטי מספקת יותר רגש וקתרזיס לעומת עוד הבעה חסרת עומק של ג'ון האם בתפקיד דרייפר.
עוד בוואלה!
למעשה, אותו פרק בכורה, שעניינו המרכזי היא השאלה שמטרידה את צופי הסדרה כבר שלוש עונות ("מי הוא דון דרייפר?"), מראה שגם יוצריה הבינו מה בדיוק הבעיה שלה מיומה הראשון: ראשית, הקצב האיטי שלה, לצד לא מעט דיאלוגים מיותרים והבעות פנים חסרות משמעות הן הוכחה ששום דבר מעניין לא קורה בסדרה הזו עוד פעם דון דרייפר הוא גאון, עוד פעם דון דרייפר הוא גם אישיות אפלה, עוד סיגריה, עוד אמירה סקסיסטית, עוד סיגריה, עוד טוויסט באישיות של דרייפר, עוד סיגריה.
לכן, הדבר הראשון שבולט ב"יחסי ציבור", פרק הבכורה בעונה החדשה של "מד מן" הוא קצב מעט זריז יותר, דיאלוגים שרובם לעניין, קו עלילה שאמנם מתרחש בתחילת שנות ה-60 אך בניגוד לעבר הוא בעל קשר סביר יותר לעולם התקשורת והפרסום של 2010 ואמירה כלשהי על הצורך למכור את עצמך כדי לעשות כסף. לעזאזל, אפילו כמות הסיגריות בפרק מצומצמת יחסית לסדרה שבדרך כלל יש בה עשן כמו צחוקים מוקלטים ב"חברים".
עוד בוואלה!
אבל אלו לא מספיקים בינתיים כדי לכסות על הפער הבלתי נתפס בין העיצוב הנפלא לתוכן עצמו - דבר שהמעריצים המושבעים שמבלבלים בין שני הדברים, נוטים לתפוס כתחליף מספק לחלוטין. גם הנוסטלגיה הלא ברורה לעולם הישן לא מחפה על שורת השחקנים הבינוניים בסדרה, שמטילה על ג'ון האם את כל כובד משקל הסדרה, למרות שהוא לא דמות בסדר הגודל של טוני סופרנו וגם לא שחקן ברמה של ג'יימס גנדולפיני; זאת בנוסף לעובדה שכל קאסט "הסופרנוס" היה יחידה נדירה של שלמות.
הבינוניות הזו היא בעיקר מנת חלקם של ג'נוארי ג'ונס בתפקיד בטי דרייפר, ששטיק האישה הקטנה שלה מוצה היטב אי שם בסוף העונה השנייה; וכמובן וינסנט קרת'ייסר בתפקיד פיט קמפבל, שכנראה נשאר שם רק בגלל התסרוקת.
כאן צריך לציין לטובה את ג'ון סלאטרי בתפקיד רוג'ר סטרלינג, השותף הבכיר בחברת הפרסום בעל ההערות האכזריות להדהים ("העיתון הזה כל כך קמצן עד שלא יכול היה לשכור כתב שלם" על עיתונאי בעל רגל מעץ אחרי מלחמת קוריאה) ואת כריסטינה הנדריקס, מנהלת המשרד הרכלנית והסרקסטית. גם השניים האלו, הם עדיין לא משקל נגד מספק.
מי שהיא עדיין חידה היא אליזבת מוס (בתפקיד פגי אולסון), שלפעמים מפגינה דיוק מרגש בתפקיד אשת המעבר בין עידן השוביניזם לפמיניזם, ולפעמים מעוררת געגועים אפילו לתפקידה ההיסטרי והמיותר כבתו של נשיא ארה"ב ב"הבית הלבן".
עוד בוואלה!
יכול להיות שהמגמות החיוביות שצוינו לעיל, יעזרו ל"מד מן" להפוך את אלו שעוקבים אחריה מתוך עניין נטו במה שאוהבי טלוויזיה מדברים עליו, גם לאוהביה. אבל כרגע, קחו שאיפה לא קטנה מהלאקי סטרייק והביטו במבט עגום מבעד לתמונת תלת-המימד, שם תראו את ג'ון האם שוכב על ספת משרדו המהודר, תוהה מה לעזאזל כל כך מעניין בשאלה "מי הוא דון דרייפר".