שידורי המהפכה: על האלבום החדש של Television Personalities

לאחרונה הוציאה להקת האינדי הבריטית הוותיקה Television Personalities אלבום חדש בשם “A Memory is Better Than Nothing” בלייבל הקטן Rocket Girl. כמות האנשים שזה עשוי לעניין אותם גדול היום באופן משמעותי ממה שהוא היה לפני שנה, והכל בזכות העובדה המפתיעה שבאלבום האחרון של MGMT היה שיר בשם “Song for Dan Treacy” (שיר מעולה, למרות שהוא נשמע באופן חשוד כמו הליברטינז).

אם הוא היה יוצא לפני עשרים שנה, שיר כזה היה מעורר אינספור ספקולציות לגבי זהותו של אותו דן טריסי. שמועות היו מסתובבות שדן טריסי היה המורה לגיאוגרפיה מבית הספר היסודי של אחד מחברי MGMT, או שהוא דמות בתוכנית ילדים נשכחת או מסרט של ורנר הרצוג. היום כל אחד יכול לבדוק בשניה מי זה דן טריסי ולגלות את אחת מלהקות הקאלט הגדולות של האינדי הבריטי.

הזמנים השתנו מאז שדן טריסי, אד בול (שהקים אחר כך את The Times והפך למוד אייקון) וחבריהם הקימו את טלוויז'ן פרסונליטיז באמצע שנות השבעים, כשעוד היו תלמידי תיכון. הזמנים השתנו עד כדי כך ששיר כמו “People Think That We're Strange” , מהאלבום החדש של טלוויז'ן פרסונליטיז, מעצבן אותי כי הוא מזכיר לי את המולדי פיצ'ז. אין מה לעשות, היום טלוויז'ן פרסונליטיז מזכירים להקות שבכלל לא היו קיימות בלעדיהם או בלעדי דורות של להקות שהושפעו מהם.

היום אפשר בקלות לבדוק מי זה ביל גראנדי, עליו שרו טלוויז'ן פרסונליטיז ב-78' את השיר "Where's Bill Grundy Now?" (אם אתם מעריצי סקס פיסטולס אתם בטח יודעים שזה מנחה הטלוויזיה שהקריירה שלו נהרסה אחרי ראיון שערורייתי עם הלהקה והפמליה שלה), וגם למצוא את כל סרטי הקיטשן-סינק, אמני הפופ-ארט, הלהקות, השחקנים והמקומות המוזכרים בשיריהם של הטלוויז'ן פרסונליטיז. העולם השתנה, אבל דן טריסי נשאר כפי שהיה.

שיר כמו “The Girl in the Hand Me Down Clothes” מהאלבום החדש היה יכול לצאת גם לפני 25 שנה. בשיר הזה מספר טריסי איך הוא נדפק ומגלה אמפתיה לכל האחרים שנדפקו: לילדה שלובשת בגדים שעברו אליה מאחותה הגדולה, לאישה בנעליים החדשות שדורכת בחרא ומתבאסת, לילד עם האף העקום, לבעלי החיים שיש להם יותר מדי אצבעות ברגליים. זה כמעט כאילו טריסי לא יודע שהיום יש פורומים אינטרנטיים לילדים עם אפים עקומים ורשתות חברתיות לחיות עם יותר מדי אצבעות ברגליים.

היום יש אינטרנט – פעם היה ג'ון פיל. הסינגלים המוקדמים של טלוויז'ן פרסונליטיז זכו לתמיכה נלהבת של מעצב דעת הקהל האלטרנטיבי של הבי.בי.סי, וב-81' הוציא לייבל האינדי ראף טרייד את אלבום הבכורה של הלהקה, “And Don’t the Kids Just Love it”. כפי שמילות השיר על ביל גראנדי הבהירו: הפאנק ניצח, הממסד הפסיד. והמשמעות של זה היא שכל אחד יכול לעשות מוזיקה, גם אם היא נשמעת אינפנטילית ופרימיטיבית.

טלוויז'ן פרסונליטיז נחשבים עד היום למלכי ה-DIY והאתוס החובבני. התברר שמוזיקה אינפנטילית ופרימיטיבית, שהטקסטים החכמים שלה חושפים שהיא לא באמת נאיבית כמו שהיא נשמעת, זה בדיוק מה שהילדים אוהבים. דורות של ילדי אינדי הלכו בעקבות טלוויז'ן פרסונליטיז. דן טריסי הוא האבא של להקות ה-C86, של לייבלים כמו Creation או Sarah Records, של הלואו-פיי הרזה של סטיבן מלקמוס ובני דורו, של הטווי-פופ המתיילד והחמוד, של להקות אינדי-פופ סקוטיות כמו בל אנד סבסטיאן וקמרה אובסקורה, ושל לא מעט להקות אינדי עכשוויות מוויליאמסבורג.


במשך השנים הוציאו טלוויז'ן פרסונליטיז שורה ארוכה של אלבומים, שמוזיקלית נעו בין פוסט-פאנק לבין אינדי-פופ, פופ אלקטרוני או פופ סיקסטיזי. חלקם היו מבריקים (אני אוהבת במיוחד את "I Was A Mod Before You Was A Mod" מ-95'), אחרים סבלו מהנטייה של אנשים משוגעים כמו דן טריסי לשכוח להפעיל כלים ביקורתיים כלפי יצירתם לפני שהם מוציאים אלבום. אבל גם כך, עבור חובב תרבות פופ, שמזהה רפרנסים ונהנה מבדיחות פנימיות, טלוויז'ן פרסונליטיז היתה להקה מושלמת. ואם במקרה גילית אותם, דרך פנזין זירוקס או בהמלצת מוכר בחנות תקליטים, יכולת להחשיב את עצמך כבר מזל. במשך שנים הפכה הלהקה הזאת את חייהם של אנשים בודדים ומקופחים להרבה יותר נסבלים. ועד לאחרונה דן טריסי מעולם לא קיבל את התודה המגיעה לו.

לפני שנתיים כתב אלן מקגי, מייסד Creation, על טריסי ב"גארדיאן": "הגאונות הכאוטית שמאחורי טלוויז'ן פרסונליטיז גרמה לי להבין שאני יכול לנהל לייבל. ועדיין, כותב השירים האדיר הזה טרם קיבל את ההכרה המגיעה לו על תרומתו למוזיקה". נראה שזה מתחיל להשתנות, לכל הפחות בקהילת האינדי.

עוד לפני שיצא השיר של MGMT, מאי בלאדי וולנטיין הזמינו את טלוויז'ן פרסונליטיז להשתתף בפסטיבל All Tomorrows Parties , וקראתי איפה שהוא שאחרי ההופעה ניגשו ה-Horrors, סוניק בום מספייסמן 3 וג'יי מסקיס מדינוזאור ג'וניור לדן טריסי להביע את הערצתם. כיום כולם רוצים שטריסי יכתוב להם שירים. בנוסף לשיתוף פעולה מתוכנן עם MGMT, דווח כי טריסי כותב בימים אלו שירים ללהקות אינדי פופולריות כמו The Pains Of Being Pure At Heart וה- .Crystal Stilts

המשמעות של להקת קאלט או להקת אינדי השתנתה באופן רדיקלי בעידן האינטרנט. ההערצה של MGMT לטריסי שונה מאוד מההערצה של קורט קוביין אליו, ולו רק בשל ההבדל במאמץ שנדרש אז, לעומת היום, כדי לגלות אמן כזה ולעקוב אחריו. זה מרגיש מאוד מוזר לכתוב על טלוויז'ן פרסונליטיז ב-2010. מצד שני, בלי האינטרנט, שהוליד גל של התעניינות מחודשת בדן טריסי ולהקתו, הבחור לא היה מופיע ב-All Tomorrows Parties אלא היה ישן בתוך קופסת קרטון ברחוב, אם הוא בכלל היה חי.

החיים של דן טריסי היו די מחורבנים. הוא חווה את התמוטטות העצבים הראשונה שלו בגיל 14, בעקבות התעללות בבית הספר. הוא סבל מבעיות נפשיות במשך כל חייו, התמכר לסמים ואלכוהול, ובמחצית השנייה של שנות התשעים הוא נעלם. הוא היה הומלס ונרקומן, ורבים חשבו שהוא מת. ב-2004, אחרי שנים שאיש לא ידע איפה הוא, הוא יצר קשר עם העולם החיצון באמצעות האינטרנט וחשף שהוא נמצא בכלא על ספינה בדורסט, מול חופה הדרום-מערבי של אנגליה, אבל שהוא בקרוב משתחרר ולהוט לחזור לעשות מוזיקה.

כשהוא יצא מהכלא הקים טריסי הרכב חדש של טלוויז’ן פרסונליטיז, איתו הקליט שירים שכתב בכלא. “A Memory is Better than Nothing” הוא האלבום השלישי מאז שהלהקה קמה לתחייה. וגם הוא, כמו כל אלבומיהם עד כה, משלב וידויים אישיים כואבים עם רפרנסים תרבותיים.

אחד משיאי האלבום החדש, למשל, הוא“She's My Yoko” , בו מפציר טריסי באהובתו להיות היוקו אונו שלו. על רקע סאונד חם של האמונד הוא פוצח בוידוי מצמרר: "כל המקומות שהייתי בהם/ כל המקומות שראיתי/ טוב, זה אני/ זה דניאל/ הייתי משוגע והייתי רע/ הייתי שמח ועבדו עליי/ טוב, זה אני/ זה דניאל".

האלבום עצמו נפתח בשיר הנושא, עם הקלידים המצלצלים שהופכים בהדרגה מעולצים למלנכוליים, בו מתנחם טריסי בזיכרונות. זה מה שהוא עושה גם בסרט התיעודי עליו שיצא לפני כמה שנים (ראה קישורים), בו הוא מסתובב ברחובות ילדותו עם חברו הוותיק, אד בול, ומספר על החיים לפני הסמים, והחברה היפה שהיתה לו לפני שהכל נחרב.

עם שירים כמו “Except for Jennifer” (שמספר על ילדה שאין לה אף אחד לשחק איתו, חוץ מג'ניפר), “People Think That We're Strange” ו“If You Don't Want Me” , משמיע טריסי את קולם של כל הדחויים והמנודים בחברה. ב“My New Tattoo” הדובר הוא בחור בגיל העמידה שמתנחם בזה שהוא הולך לעשות קעקוע חדש.

האלבום הזה, כמו גם ראיונות איתו, חושפים שדן טריסי עדיין לא במיטבו. ואולי הוא לעולם לא ישוב להיות. בקולו שומעים שהוא הזדקן והאלבום החדש לא מסתיר לרגע את מצבו השברירי. זה עצוב, אבל כמו שכל מי שמכיר את דן טריסי יודע – היה יכול להיות יותר גרוע.

טריסי מאיים לפרוש מעסקי המוזיקה כל יום שני וחמישי, והוא לא מדבר על לפרוש כדי להקים חווה אורגנית בכפר. גם אם “A Memory is Better than Nothing” לא מגיע לרמה של האלבומים הקלאסיים של טלוויז'ן פרסונליטיז, זה עדיין אחד האלבומים הכנים והמרגשים של התקופה האחרונה. ואם כל ההיפסטרים הצעירים שגילו את טריסי באינטרנט יעודדו אותו להמשיך לעשות מוזיקה, אז מה טוב.