שברון לב : על הספר "לב מתעורר" של גיל הראבן

"זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב.

זהו הסיפור שלי על אחי.

אהבתי אותו, ואחרי שלבו הומר לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת".

במילים הרועדות האלו מסיימת גיל הראבן את הפרולוג לספרה החדש "לב מתעורר", וקובעת את הטון המלודרמטי של יחס הדמות הראשית אל אחיה האהוב אורים. תחילתו של "לב מתעורר" בנקודת פתיחה מעניינת ופותחת אפשרויות ספרותיות רבות – שלושה נערים מתייתמים מהוריהם בתאונת דרכים, ונותרים כמעט לבד בעולם, כשיש להם רק האחד את השני לדאוג זה לזה. יותם, צעיר האחים, אפרת המספרת, ואורי הנקרא "אורים" בפי משפחתו – חייל צעיר הפורש חסות מיידית ומגוננת על אחיו.


דמות האח הגדול בספר הולכת ונבנית כמו דמות מיתולוגית: הוא הופך לגאון נדל"ן שמצליח לרכוש עוד בתחילת שנות העשרים לחייו דירות עבור אחיו; שולח את האח הצעיר ללימודי רפואה בחו"ל, מדלג בקלות ממטרה למטרה ועוד מוצא זמן להקים משפחה למופת משלו, ולהיות רגיש וצנוע ביחסיו לכל הסובבים אותו.

המספרת מתארת את אחיה הגדול כמעין כליל שלמות, בעיניים מעריצות כל כך שאי אפשר שלא לחשוד בה, וחמור מזאת - לחשוד בסופרת עצמה, על שלא הציבה מעצורים בפני הגיבורה המשולהבת שלה: בעמ' 91 למשל, "נדיבותו, למשל. ברור לי שעלי לספר על נדיבותו שחבקה לא רק אותנו. [...] "לורן? הכרנו דרך עמותת ההנצחה של הצנחנים. פשוט חרפה איך שהצבא טיפל בה. "שמואל? בסל הכל הרמתי בשבילו כמה טלפונים. אשתו מנקה אצלנו במשרד, ועליה הוא היה צריך לפזר את המחמאות שלו. היא, תאמיני לי, גיבורה אמיתית".

ציטוט שכזה הוא לא עניין יוצא דופן ב"לב מתעורר", והספר משופע, אם לא ממש מושתת על פיסות עדות שכאלו. בכל תפארת השלמות הזו יש משהו מעושה, טוב מכדי להיות אמיתי; התיאורים הרוטטים מרוב פאתוס, וההיקף הלא סביר של התכונות המופלאות של האח, מכרסמים כל העת באמינות של העדה שלקולה נדונו להקשיב.

חלקו השני של הסיפור, (וזה אינו ספוילר, שכן אפשר למצוא מידע עליו גם בכריכת הספר), עוסק בשינוי הדרסטי של האח שניהל חיי משפחה ומקצוע מסורים, כאשר הוא לוקה בסדרת התקפי לב ועובר השתלה. האח הטוב, המושלם, פורק עול ומזעזע את משפחתו הגרעינית והמורחבת בהתנהגות החדשה שמתעוררת, כך נרמז, עם השתלת לבו החדש. הספר שמתחיל כבר מן הפרספקטיבה המאוחרת שלאחר השינוי, נוקט בטון הספדי, (בכאילו-מודעות, כאשר הגיבורה עצמה מודה בכך), כאילו מותו של הדימוי המושלם, הוא גם מותו של האדם הלא מושלם.

"לב מתעורר" הוא ספר מקומם; הראבן מנצלת את כישורי הכתיבה הבלתי מעורערים שלה כדי לסחוף את הקורא לטלנובלה שלא מספקת יותר מדרמה לשם דרמה, ויחס מיושן ואף פגאני כמעט לרפואה. הסיפור הפסוודו-פרוידיאני (בהעברה שקופה לחלוטין של תסביך אדיפוס מן האב המת אל האח), לא מכיר בעצם היותו כזו ולא מתעמת עם הדימוי המעוות של אורים, אלא מטיל אשמה ילדותית עליו עצמו. האובססיה החולנית כמעט של אפרת הגיבורה לאחיה, לא מטופלת כאילו היתה משונה באמת, אלא מוסברת שוב ושוב כאהבה, כאילו שאהבה היא אליבי לכל דבר.


כאשר הדמות הראשית נוהגת וחושבת באופן לא סביר, אבל אין שום רמז ממי שכותב אותה או מדמויות אחרות לעצם התנהגות שכזו, אפשר רק להסיק שגיל הראבן עצמה מאמינה לגיבורה שלה ומאמינה בהשקפתה על החיים. אם תוכלו לחיות בשלום עם העולם הפנימי של הדמות הראשית וסולם הערכים שלה, ככל הנראה תיהנו מרומן מותח בעל תנופה דרמטית. לעומת זאת, אם יש בכם שמץ ביקורתיות, ומחוות מלאות פאתוס מעוררים בכם ספקנות, תאלצו לדחות מעליכם את "לב מתעורר" כמו היה לא אורגני לגופכם.