אתה לא יכול להכיר את האמת על מצבך הקיומי עד שלא תיתקל בניגודו - כך הבין רובינזון קרוזו לאחר שהתחיל להתרגל לחייו על אי בודד. האי שימש עבורו כניגוד לחייו ביבשת האירופית, והשהות בו הבהירה לו את אופיו ה"אמיתי". אם תשאלו את האוצרת מילנה גיצין-אדירם, אותו יחס קיים גם במקומות שבהם גוף מים אינו מפריד בין האי ליבשת. כמו, למשל, בין המוזיאון לאמנות עכשווית בבת ים (מובי) לבין מוזיאון היבשת לאמנות מודרנית בתל אביב. וזהו בדיוק הנושא של התערוכה הנוכחית "אי" במוזיאון הבת ימי שבניהולה.
"'אי' הוא פרויקט מיצב מתמשך הממשיך את הקו האוצרותי של מה שעשינו עד עכשיו במוזיאון בת ים", מספרת גיצין-אדירם לוואלה! תרבות בשיחה לקראת הערב הרשמי הראשון שיציג את המתרחש במוזיאון מאז פתיחת התערוכה הנוכחית. "התערוכה מאפשרת למוזיאון ולאמנים לבדוק את גבולות המוזיאון, את גבולות האמנות העכשווית ובעיקר את גבולות אמנות הפרפורמנס, מה שקשה לעשות ביבשת".
שבעה אמני מיצג מובילים אניסה אשקר, עדינה בר און, שרון גלזברג, מאיר טאטי, שחר מרקוס, שי עיד אלוני, וקבוצת "תנועה ציבורית" התייצבו ב-12 ביולי בחלל המוזיאון הריק והתחילו להרים את התערוכה. אלא שבניגוד לתערוכות אחרות, מה שמייחד את "אי" הוא שאת העבודה הסופית של כל אחד מהם תוכלו לראות רק בסופה, רגע לפני שהיא נסגרת, ואילו עד אז המיצגים בחללי התצוגה הם למעשה עבודות בהתהוות.
"קיבלתי המון טלפונים מבולבלים וכועסים על כך שלא הזמנו אנשים לפתיחה הרשמית, וניסיתי להסביר שלא לא היתה כזו," אומרת גיצין-אדירם. "פשוט הגענו והתחלנו לעבוד, ללא קטלוג וללא ידיעה ברורה של מה יקרה בעבודות. מה שמנחה את האירוע המתמשך הינו הרעיון הכללי שכל אמן גיבש לעצמו לפני תחילת תהליך העבודה. מאז, אני לא מכריחה את האמנים לבוא לעבוד בשעות הפתיחה של המוזיאון ולכן לא תמיד ברור מה יתרחש בו בזמן שהוא פתוח. זה ממש ניסוי דמוקרטי בכל קנה מידה אפשרי".
מעל שבועיים חלפו מאז, ובינתיים אחת האמניות, אניסה אשקר, כבר שינתה את הרעיון המקורי שלה בגלל בעיות טכניות ("היא רצתה להניח ערימת פולי קפה בכניסה למוזיאון ולא קיימת כמות כזו בארץ"), השתנו השמות בלייבלים של העבודות לצד חללי העבודה של האמנים ("איך אפשר להחליט על שם לעבודה אם היא עדיין לא קיימת?"), והחלל כולו הפך למעין סטודיו עצום שבו האמנים אינם עובדים בבדידות הקונבנציונאלית של אמן יוצר אלא תוך אינטראקציה יומיומית אחד עם השני, עם קהל סקרן ועם ילדי השכונה שהפכו את הביקור במקום לאחד מתחנות התרבות היומיות שלהם במהלך חופשת הקיץ. "יש כבר אנשים שנכנסים כל יום כדי לראות מה התקדם", מספרת גיצין-אדירם בהתרגשות.
"הרעיון נולד מתוך מחשבה על איך מייצרים תקשורת עם הקהל. מה רלוונטי? מה מיותר? מה אתה כמוסד תרבות נותן? האם אתה צריך להתחנף אל הקהל או שמא לייצר תוכן שאליו אתה מושך את הקהל בצורות אחרות?", מסבירה גיצין-אדירם. "זה למעשה מה שמנחה את כל העבודה שלי במוזיאון מאז כניסתי לתפקיד בשנת 2007. הבנתי שאני חייבת להנגיש את האמנות לכולם בגלל שהמוזיאון נמצא בבת ים. מצד אחד, הקהל המקומי אינו מורגל לאמנות, ואילו מצד שני, קהל שוחרי האמנות לא מגיעים לבת ים דרך קבע. קהלי היעד שונים, אבל אני מנסה להנגיש את העבודה שלנו לשניהם בו זמנית על ידי כך שרמת העבודות תמיד תתכתב עם האמנות העכשווית שמציגים בכל מקום, תוך התמקדות בדרכי הצגה והצבה שונות".
"אני מקבלת את זה שכנראה לא אביא את תערוכת המכוניות שמוצגת כעת במוזיאון תל אביב", היא אומרת ונימת האכזבה בקולה ניכרת. "אני לא מאמינה בחנופה לקהל ואני מתעקשת שהאספקט האסתטי תמיד יהיה הכי חשוב. אני רוצה לספק לקהל שלי מנה של מחשבה, לא כמו שלצערי קורה עכשיו במוזיאון תל אביב. כבר שנים רבות שהוא לא מתפקד וזה נורא עצוב. זו לא חשיבה שיווקית, וכבר השלמתי עם זה שלא אביא את המכה הכלכלית לכאן, וזה בסדר כיוון שזה מוסד ציבורי שנועד בשביל הציבור. זו תפיסה שמאפשרת ביקורת חברתית, פוליטית, התעסקות בסוגיות חיים של ימינו וביחסם להיסטוריה, ועוד נושאים שלא מתעסקים בהם ביבשת".
במובנים רבים גיצין-אדירם היא סוג של מגלה עולמות. מאז תחילת הקריירה שלה בעולם האמנות קריירה שאותה היא כמעט עצרה לאחר שהרגישה שהעולם הזה, שמתנהל ברובו במרכז תל אביב, סגור וחד גוני מדי היא מחפשת את האדמה הבלתי מפותחת, הבלתי כבושה. במובן מסוים היא תמיד חיפשה את האי. היא עשתה את זה כשניהלה את גלריית "החדר" בתל אביב והפכה אותה למקום חי ופועם, וכעת היא עושה את זה בבת ים.
"כשנכנסתי לתפקיד של המנהלת והאוצרת של מוזיאון בת ים ניסיתי לחשוב מה עושים עם מקום מת", היא אומרת, "איך מוציאים אותו מהנפטלין? הבניין עצמו היה שם משנות ה-60 ולא תפקד בשום צורה. לרוב האנשים מסביב לא היה ברור מדוע בעיר נכשלת יש מרכז כזה, ומדוע מנסים לשמר אותו אם הוא בעצמו נכשל. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי, אבל אני מתאבדת כזו. ידעתי שזה יהיה או הצלחה מסחררת או כישלון חרוץ. אבל בדיוק בשביל אתגרים כאלה אני חיה".
מאז, המוזיאון מתמקד באותו קו מנחה שהיא הגדירה עם כניסתה: מחקר של גבולות העשייה האמנותית. זה קרה ב-2008 עם התערוכה "מובי מארח" ושנה לאחר מכן בתערוכה "פקטורי" שתיהן חקרו את היחסים בין סביבה למוזיאון, בין המרכז לפריפריה. "גם את הטייט מודרן בנו מחוץ לסצנה המרכזית מתוך החלטה מודעת שכשמוציאים את האמנות העכשווית מהמרכז אפשר לבחון את הדברים מחדש", היא מדגישה תוך שהיא נתלית במודע באילנות גבוהים.
"עם תחילת העבודה על 'אי', פתאום הכל נהיה בשבילי אי", היא צוחקת. "התחלתי לראות את הנסיעה שלי לבת ים כל בוקר כמעבר מהיבשת לאי, ראיתי בזה את האספקטים הקולוניאליסטיים שלי לבוא מהיבשת ולנסות להחיות את התרבות הגוססת, להראות להם מה טוב. זה עורר בי מחלוקות פנימיות רבות, אבל בסופו של דבר אני מאמינה בלב שלם שאנחנו עושים שם משהו טוב ושזה עושה יותר שינוים חיוביים מאשר שליליים".
"מעבר לזה", היא מוסיפה, "האמנית שרון גלזברג אמרה לי, אחרי תחילת העבודה, שהיא מרגישה שעד עכשיו, כשהיא הציגה את העבודות שלה במוזיאון, זה היה כמו לשים את הילד בבית ילדים בקיבוץ, ואילו עכשיו היא בעצם מגדלת את הילד בבית".