"ציור זה בסה"כ קישוט": ראיון עם מיה זר

הציירת מיה ז?ר היתה צריכה להיוולד במאה ה-14: היא עובדת לאט; לפעמים לוקח לה עשור להוציא עבודות לתצוגה; היא מעדיפה אמנות מתקופת הרנסנס על פני כל אמנות אחרת; היא מדגישה את אספקט התמימות בעבודת ההעתקה של הטבע; היתה לה אפוטרופוס אנונימית; והיא חושבת שאמנים מתייחסים לעצמם ברצינות יתרה, שהרי התחום הוא בעיקר דקורציה – קישוט מדויק ומרשים להפליא, אבל בכל זאת קישוט.

"ברומא העתיקה כל הקירות היו מצוירים והציור עצמו היה דקורציה, קישוט של בתים. לא התייחסו אליו בכבדות כמו שמתייחסים אליו היום ", מצהירה זר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל התערוכה מעבודותיה שמוצגת במוזיאון תל אביב ושנלווית לזכייתה בפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית. "מה שכן, נתנו לו כבוד רב, והציירים שהועסקו בתחום היו מומחים ובעלי יכולות מפותחות אותם הם פיתחו לאורך שנים של עבודה מדויקת ואיטית".

וזוהי בדיוק שאיפתה של זר: ללמוד ולפתח את רזי הציור – החל מערבוב צבעים, מתיחת הקנבס, קומפוזיציה, הצללה ועוד אי אלו טכניקות שנעלמו מן העולם. ובהתאם, היא עושה את זה לאט. "כל ההוויה שלי היא איטית", היא אומרת, "ולכן גם העבודה שלי איטית. רק פעם בכמה שנים מציגים אותה". ובאמת, התערוכה הקודמת שלה התקיימה ב-2003 בגלריה גולקונדה שבתל אביב, ולפני זה עבר כמעט עשור עד שהיא הציגה.

זר מציירת בשמן על קנבס סצנות מהטבע ומחיי היומיום המשפחתיים שלה: ילדה יושבת מול המחשב, ילד מתרוצץ ליד ביתה בשדרות רוטשילד, עץ פירות הדר בשיא פריחתו. "אני יודעת שאפשרויות אחרות קיימות ושהאמנות התפתחה מאוד מאז התקופה שאני מעריצה", היא מבהירה, "אבל אני בוחרת לדלג על השנים הללו והתחומים הללו. זו בחירה מאוד מודעת ונובעת מתמימות אמיתית ורצון כן".

וכמו בחירתה המודעת ללכת דווקא בעידן הדיגיטלי של ימינו דווקא בעקבותיהם של המאסטרים הגדולים של פעם, כך גם נדמה שהיא חיה את חייה. הצהרות כמו "אני אדם מתלבט" או "אני מנסה להשתלב בדרך שלי, מהצד, בצורה איטית יותר" משתחלות בין לגימות תה הצמחים הירקרק שהיא שותה ושרשרת הסיגריות שעוברת בידה, האחת מתקרבת לקצה, השנייה כבר מוכנה ביד להצתה. "אני באמת שונה מאחרים בתקופה המהירה בה אנחנו חיים, ולשיטת העבודה שלי יש יתרונות וחסרונות כמובן", היא מודה.

בשנות ה-80, זר, נערה תל אביבית בתחילת שנות ה-20 לחייה, עברה לגור בפריז, שם החלה ללמוד אצל מורים פרטיים ובעיקר השקיעה ימים ולילות באימונים, כפי שהיא קוראת לזה. "כמו שאני היום, גם אז לא הייתי מחוברת לסצנת האמנות ולא הכרתי אמנים אחרים. פשוט עבדתי כל הזמן לבד. באותה תקופה עבדתי בעיקר על לוחות עץ קטנים. כדי לצייר על קנבס גדול צריך תעוזה, וזה משהו שהתחברתי אליו רק בשנים האחרונות. אבל, למעשה, זו גם אותה תעוזה שנחוצה להגדרה העצמית שלך כאמן. לא הגדרתי את עצמי כאמנית עד שלא הרגשתי שאני יכולה לצייר ברמה שראויה לתואר הזה, וגם היום אני מרגישה שאני בסך הכל מנסה לקשט קירות בצורה הטובה והמדויקת ביותר".

"היום מייחסים יותר משמעות לאמירה של האמן", היא ממשיכה, "תגידי היום לצייר שהוא דקורטור - העלבת אותו. אבל הדקורטורים הגדולים של ימי הרנסנס היו מושלמים. אותי מעניין לטשטש בחזרה את הגבולות בין מה שהיה פעם, אמנות שהתחקתה אחר הטבע וחיפשה שלמות, לבין האמנות היום. אני שואפת שהאמנות שלי תהיה מאוד יפה ושהרמה של הדקורציה תהיה מעודנת, מדויקת."

אחרי מספר שנים בפריז וגיחה בת כמה שנים נוספות לאמסטרדם – "שם למדתי על האור ועל האפקט שלו על הראות, בעיקר בגלל שהאור האמיתי של אמסטרדם שונה כל כך מהאור הים תיכוני או הפריזאי" – זר חזרה לארץ. "אני לא בדיוק זוכרת מדוע", היא אומרת. "אני זוכרת שלא ממש רציתי לחזור. אבל משהו כנראה החזיר אותי. אולי בן זוג?"

זה היה אז שהיא פגשה את האפוטרופוס שלה – "אישה מדהימה שביקשה להישאר בעילום שם ואני רוצה לכבד את בקשתה. היא אהבה אמנות והיה לה כסף והיא האמינה במה שעשיתי ולמעשה היא זו שאפשרה לי להמשיך לצייר מבלי לדאוג לכסף. הייתי מאוד ברת מזל. אך," היא מיד מסייגת, "המזל הזה בא גם עם מגרעות.

"בגלל שלא הייתי צריכה להציג כדי למכור עבודות, לא הצגתי. יכולתי להגיד שאני לא רוצה תערוכה, וזה עיכב את ההצגה של העבודות שלי למשך שנים ארוכות. זה חשוב להציג, לקבל פידבק. אני קצת מפסידה מזה שאני מציגה מעט".

"אבל אפשר לראות את הדברים על שני צדדים", היא מוסיפה. "למשל, עצם העובדה שהייתי אוטודידקטית רוב חיי עזר לי מאוד כיוון שלא הייתי חייבת להשתחרר ממורה דומיננטי. מצד שני, לא קיבלתי אינפורמציה בצורה מסודרת, וזה לקח לי הרבה יותר זמן ללמוד מאשר סטודנט שנמצא במסגרת לימודים".

הדבקות שלה בציור פיגורטיבי והתפיסה שלה לפיה האמנות היא ביסודו של דבר קישוט הופכות את זר לאישיות חריגה בנוף האמנות העכשווית. "כצופה אני מאד אוהבת אמנות אבסטרקטית וקונספטואלית", היא ממהרת להבהיר ומונה את רועי קופר וכריסטו בין האמנים האהובים עליה. "מה שאני פחות מתחברת אליו זה העובדה שהאמנות של היום היא פוליטית ומגויסת לדבר על נושאים מסוימים. לזה אין לי מה להוסיף. אני לא חושבת שתפקידה של האמנות זה לתפוס רעיון פוליטי מיסודו ולהציג אותו".

וביחס לשאלה האם המצלמה לא מייתרת את סוג הציור שעליו היא עמלה בכזו נחישות ומחויבות: "אני באמת חושבת", זר אומרת, "שאנחנו ולא יכולים להמציא משהו יותר טוב ממה שאנחנו רואים. בטבע יש את מערכת הצבעים המתוחכמת והעשירה ביותר וציור יכול לתפוס את זה במרקמים ודיוקים מחודדים יותר מאשר מצלמה.

"אבל אני מרגישה שההשוואה בין ציור לצילום היא לא כמו ההשוואה בין רולס רויס לבין מזדה, למשל. היא יותר כמו ההשוואה בין רולס רויס לסוס ועגלה – הם בכלל לא מתחרים זה בזה, וצריך להפסיק להתייחס אליהם כאל שני צדדים של אותו מטבע" – ודי ברור מי מבחינתה הרולס במשוואה הזו ומי העגלה.