פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אש באוזניים: על האלבום החדש של הארקייד פייר

      העולם שבנתה ארקייד פייר באלבומה החדש הוא אפור ומדכא, אבל האמת היוקדת שבו לצד האנרגיה הדתית של הלהקה, יוצרים אלבום חשוב של אחת הלהקות הגדולות אי פעם

      הפרברים בישראל לא דומים במאום לפרברים בארצות הברית, אלו שארקייד פייר, הלהקה האמריקאית-קנדית הכה מדוברת, הקדישה להם את אלבומם השלישי והחדש, "The Suburbs". חברתית, כלכלית, דתית וחינוכית, ההבדל בין שני סיפורי הפרברים כמעט בלתי ניתן למדידה, באופן שיכול להפוך את אחד האירועים החשובים של התקופה – אלבום חדש ללהקה שעדיין מצליחה לגרום לשועלי רוקנרול לבכות את המעיים שלהם מהתרגשות – לבדיחה פנימית של מקסימום 250 מיליון איש במקום מיליארדים.

      כדי להוסיף לעצמם פילים על הגב לצד הציפיות העצומות מהם אחרי הצלחת שני אלבומיהם הראשונים, ארקייד פייר בחרו גם לגשת לאלבום עם הקונספט המעצבן מכל לאלבום שכולם מצפים לו – אלבום קונספט כמובן: יש באלבום החדש 16 שירים הכוללות בכל שיר או את המילה Suburb או את המילה Modern, כאילו המחאה שלהם היא בדיחה שצריך להסביר אחרי שאתה מבין שאף אחד לא צחק.

      ואכן, בניגוד לבכורה המפעימה "Funeral" ובוודאי ל-"Neon Bible", האלבום השלישי של ארקייד פייר הוא סוג של בירה – טעם נרכש בפיו של מי שמוכן ליפול אחורה ולתת למילים המחודדות של הלהקה לדקור אותו מספיק עמוק כדי להגיע ללב, ואז לחכות שהם יסובבו את הסכין עם ההתפרצות המוזיקלית שהפכה אותם ללהקה שקורעת פסטיבלים כמו שאייל גולן תופר קיסריות.

      ארקייד פייר (יח"צ , Eric Kayne)
      והפעם - ללא להיטים מידיים. ארקייד פייר (צילום: יח"צ)

      סיפור הפרברים של הארקייד פייר גדול מהשאלה "אלבום טוב – כן או לא", הוא גם גדול מהדיון סביב המחויבות של להקה כלשהי לקהל הישן שלה לעומת הרצון להגיע למקומות חדשים. בין הדליפות הראשונות לגרסה הרשמית שלו, כבר עתה ברור ש-"The Suburbs" הוא אלבום של להקה שתישאר בנצח; מאלו שעוד שלושים שנה יעטרו את השער של מה שלא יישאר ממגזינים כמו Uncut, שינסה להבין מה בעצם קרה שם, בחדרי ההקלטות ומאחורי הקלעים.

      הארקייד פייר ראויים לקבל סוויטה בפנתיאון של הרוקנרול כי הם מנצחים את השיח הרגיל סביב מוזיקה (טובה/לא טובה), בכך שהם בכלל לא יוצרים מוזיקה, אלא בונים עולם. ובעולם הזה יש אנשים קטנים שמנסים להבין האם בשביל כסף שיספיק למכונית ראויה, שווה לוותר על חלומות ילדות; האם האופן שבו אנשים גדלים בפרברים קובע את גורלם הבינוני והאם העובדה שכל היקום הזה דומה מדי לסיפורי הכמרים על הגיהינום היא אשמתנו בלבד, או שהחזקים והגדולים ממשיכים לשחק בנו כמו בכדורי ביליארד.

      הגדולה של הארקייד פייר טמונה - כפי שכתב איאן כהן בביקורת המרגשת שלו בפיצ'פורק על האלבום - בכך שהארקייד פייר מסרבים להעניק תשובות קלות לכל השאלות האלו. "המאבק הוא רק מאבק", כתב כהן על המסר של הלהקה, "אבל אפשר לנצח בו".

      עטיפת האלבום "The Suburbs" של ארקייד פייר (יח"צ)
      אין תשובות קלות, אין טוב או רע. עטיפת "The Suburbs" (צילום: יח"צ)

      בדרך לחיפוש התשובות הבעיטות והסטירות של הארקייד פייר חדות ומדויקות: מהפתיחה של שיר הנושא, דרך "Rococo" הציני והפואטי ("בוא נדבר עם הילדים המודרנים/ הם יאכלו לך ישר מהיד/ ידברו במילים גדולות שהם לא מבינים") ועד "Half Light II" (שאכן דומה בפרייזינג שלו ל"אמריקה" של פורטיסחרוף), יש מקדחה שפועמת בלב האלבום שלא מאפשרת שנייה של בהייה באוויר.

      בשמיעה שנייה ושלישית המקדחה הזו מגיעה לאיברים פנימיים שהרוקנרול כבר ממעט להגיע אליהם וכל האזנה הופכת למשחק זיכרון ביזארי אחרי המקום שבו אלבום כמו "The Suburbs" יכול להציל לך את הערב: בתורנויות שמירה אינסופיות, בשנייה שאחרי המילה המיותרת, בדקה שלפני סוף ידוע מראש. אם יש מעליות בדרך למוות חסר משמעות, "The Subrubs" היא המוזיקה שיוצאת מהרמקולים שלהן.

      The Arcade Fire (GettyImages)
      מוזיקת מעליות בדרך למעלה. ארקייד פייר (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      באחרונה נהוג להשוות בין U2 והארקייד פייר: בגלל הקשר האמיתי בין השתיים, בגלל נקודת הפתיחה כלהקת אינדי אנרגטית והמעבר להרכב מצליח שמפוצץ איצטדיונים; בגלל המעטפת המוזיקלית שלא פוחדת מצליל עשיר בכוחניות שלו. אותו צליל נועד אמנם למכור אלבומים, אבל כשליחות מיסיונרית, ולא בכדי לרפד את חשבון בנק.

      כל אלו נכונים טכנית, אך הקשר האמיתי בין U2 לארקייד פייר נמצא בתחושה שאבדה בתחייתו של גל הרוק האחרון, בתחילת העשור: להקות כמו הסטרוקס, הוייט סטרייפס וכמובן ארקטיק מאנקיז או אינטרפול יצרו מוזיקה משוחררת ונפלאה, שהיה בה אנרגיה שנבעה מניהיליזם, לא מאידיאליזם. בדומה ל-U2 של ימיה הגדולים בשנות ה-80, הארקייד פייר היא להקה שמונעת מתשוקה דתית לצרוח אמת שהדת המסורתית לא מסוגלת להכיל.

      U2 בהופעה (AP , Chris Pizzello)
      תשוקה דתית, אמירה פוליטית. U2 בהופעה (צילום: AP)

      אמן נוסף שפועל באופן הזה הוא ברוס ספרינגסטין, שגם עמו שיתפה הארקייד פייר פעולה ואף כיסתה משיריו בהופעות. הארקייד פייר מתכתבת עם ספרינגסטין בטקסטים הביקורתיים על ארצות הברית, בשילוב בין סיפור אישי שהוא למעשה דו"ח אכזרי על מצב האומה.

      דוגמה מושלמת לכך היא "We Used to Wait" - השיר הטוב והמרגש באלבום, שלא נופל מ-"(Rebellion (Lies" או "No Cars Go" בעוצמתו - שיר שגורם לך לחשוב על הפעם הראשונה שהלב שלך התפוצץ מיריקה של בחורה על הכבוד האבוד.

      דוגמאות בולטות אחרות הן "Ready to Start", "Month of May" וכמובן "Suburban War" המרגש עד דמעות, עם המשפט הכה ספרינגסטיני "קחי את המפתחות של אמא שלך, אנחנו עוזבים הערב".

      בסגירת המעגל הברורה ש-"The Suburbs" יוצר עם הדיסקוגרפיה של ספרינגסטין, ארקייד פייר מסמנים את שיא המגמה הברורה של להקות רוקנרול אמריקאיות כמו גזלייט אנת'ם, ההולד סטדי, Titus Andronicus ואפילו The Nationalבאלבומם האחרון, כולן מצדיעות בדרכן לכותב האמריקאי הגדול מכולם, שרק בישראל מצטייר כאול אמריקן גבר עם באדוויזר, בנדנה ומחיאות כפיים קצובות בשיר מחאה כמו "Born In The USA".

      בונו עם ברוס ספרינגסטין, 2005 (GettyImages , Scott Gries)
      סוף סוף הם מבינים. ספרינגסטין עם ההוא מהפיסקה הקודמת (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אך ההתכתבויות עם דמויות כמו בונו וספרינגסטין הן חלק מאד מסוים במה שהופך את הארקייד פייר כנראה לסיפור החשוב ביותר במוזיקה כיום. הדבר המהותי יותר הוא שהארקייד פייר לא מסוגלים לשקר - לא לעצמם ולא למאזינים שלהם. הם לא מסוגלים לעשות עוד שירים כמו "No Cars Go" וגם לא כמו "Power Out". הם גם לא מסוגלים להסתנוור מממשל אובמה בו תמכו ללא סייג וגם לא להתעלם מהפנייה של בונו לג'ורג' בוש שנוא נפשם, במאבק למען האיידס.

      הרדיפה האבסולוטית הזו אחר האמת היא אבן היסוד של שירי הארקייד פייר, היא גם הסיבה בגללה הם מאמינים שבסופו של דבר, הם ייצאו מנצחים מהקרב היומיומי שהם מנהלים מול כוחות אימתניים של שקר וצביעות. בכך שהם מצליחים להעביר את התחושות האלו דרך שירים, הארקייד פייר הם מסוג הדברים שאם אתה מכיר בגיל מספיק צעיר, הם מעצבים לך את החיים ואם התוודעת אליהם בגיל מאוחר, השנים שלפני כן נראות כמו בזבוז זמן.

      ארקייד פייר, "The Suburbs" (ייבוא: הליקון)