פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודי טוב

      צלבי קרס, גרפיטי של "יהודים החוצה" ודגלים של מדינות ערב: לרגל הופעתם בפסטיבל המטאל הגדול בעולם, סולן אורפנד לנד חושף עד כמה קשה להיות מוזיקאי ישראלי בחו"ל. בלעדי

      בכל פעם שאני מודיע לסבתא שלי שאני נוסע להופעות בחו"ל, וזה קורה לא מעט, אני לא מצליח לפענח את התגובה שלה. משהו בה שמח ומבועת בעת ובעונה אחת. יכול להיות שהיא שמחה שאני מצליח? או שהיא בעצם מפחדת שיהרגו אותי באיזה פוגרום? אני תוהה עם עצמי - אם זה היה בידיים שלה, היא היתה נותנת לי לנסוע? אולי היא היתה מקרקעת אותי?

      לא פשוט להיות להקה ישראלית שמופיעה בכל העולם. הקהל שלנו אוהב אותנו, יותר נכון יהיה להגיד שהוא אפילו הולך אחרינו ומאמץ את תפיסת העולם שלנו, אבל הקהל שלנו הוא לא כל העולם והעולם הגדול שונא אותנו. אף פעם לא ממש אהבו אותנו - את היהודים, או הישראלים. אני לא יודע איך או למה זה קרה, כל מיני השערות רצות לי בראש, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו כי זה מורכב, כבר מאוחר ונגמר לי הערק. אני גם לא חושב שאם אהיה קורבן ואתלונן כל היום שהעולם אנטישמי זה יעזור במשהו. אז מה לעשות? איך אומרים חכמינו דפש מוד: "Don't just stand there and shout it. Do something about it".

      אורפנד לנד (תמונות גולשים)
      לא רק צועקים, עושים. אורפנד לנד בהופעה (צילום: באדיבות אורפנד לנד)

      אז אנחנו משתדלים, יוצאים אל העולם, חמושים בנשק הכי חזק שהומצא – מוזיקה. כן כן, ואני חייב להתוודות שלמדתי מהלהקה שלי יותר מכל רב, מורה או גורו. ראיתי ניסים של ממש קורים לנגד עיניי. על מה אני בעצם מדבר? אורפנד לנד היא להקה ישראלית שיש לה קהל בכל העולם ואף עשרות אלפי מעריצים מוסלמים. הם מקעקעים את הלוגו שלנו על הגוף שלהם, הם מפרקים לנו את הפייסבוק בתגובות של אהבה ואהדה.

      חשוב לזכור גם שאנחנו לא להקת ניו אייג', אנחנו מנגנים פאקינג האבי מטאל, אז תסלחו לי שזה לא מובן מאליו. זה אפילו קצת ביזארי והנה סתם דוגמא: האם אוהד שרוף של מכבי תל אביב אי פעם יעודד את הפועל? על גופתו. וזה רק כדורגל מזורגג. נעזוב את מכבי והפועל וניקח יריבות קשה יותר: ישראלים וערבים נמצאים בסכסוך עקוב מדם, ולמרות זאת, עשרות אלפי ערבים, טורקים, מוסלמים קדים קידה בהערצה ואהבה אינסופית ללהקה ישראלית? בהופעות שלנו בפריז, בניו יורק, בלונדון נוכחים בקהל ערבים וישראלים והם חולקים משהו במשותף, אהבה לאורפנד לנד. וכשלאויב שלי ולי יש משהו במשותף, שם נמצא הסדק בחומה שיכול להביא אותנו לדיאלוג.

      האם זה קורה דווקא בהופעות שלנו בגלל שאנחנו גאונים? אלילים? ממש לא. אנחנו אמנם שליחים, אבל הכוח, הגדולה, היכולת לפוצץ חומות שייכת לה, למוזיקה, שהיא הנשק החזק ביקום: היא נכנסת כמו חץ ללב, היא תרופה לנשמה ונחמה לנפש. העולם הזה הרי דפוק לגמרי וכולנו יודעים שכשהשיר הנכון מתנגן, אנחנו מצליחים להרגיש, לפחות לכמה רגעים, שהכול בסדר.

      להקת אורפנד לנד (יח"צ)
      בין הערבים ליהודים, באה המוזיקה. אורפנד לנד בהופעה

      אז בסופ"ש הקרוב נטוס ונופיע שוב, בפסטיבל המטאל הגדול בעולם – וואקן. ביקשנו מהקהל המגוון שיבוא לראות אותנו שיביאו איתם את דגלי המדינות שלהם. הישראלים שאני פוגש בפסטיבלים בעולם תמיד אומרים לי את אותה המנטרה "אנחנו מפחדים להניף את הדגל" ואנחנו תמיד מתעקשים שיעשו את זה, כי אנחנו ישראלים לטוב ולרע. זה לא קל, לפעמים מפחיד, אבל זה מה יש, מה נעשה?

      לפני כחודשיים שהופענו בצרפת. כל הכרטיסים להופעה נמכרו ומאות אנשים נתנו לנו להעיף אותם לשמיים. כל ההופעות שלנו בכל העולם נראות ככה ועדיין, איך אפשר לשכוח את צלב הקרס שציירו לנו על האוטובוס, או את הבחור ההוא במקסיקו שלבש חולצת צלב קרס, את אלה ששוב רשמו לנו על האוטובוס "יהודים החוצה" בשפתם, או את שאר המקרים הדומים שקרו לנו?

      אז אולי אני בעצם מבין ומפענח את סבתא שלי? אולי היא בעצם השתקפות מלאה של חכמת חיים וניסיון, מעין שילוב הרמוני של שמחה ופחד, של הבנה שמצד אחד אני מגשים את עצמי ונותן יחד עם הלהקה אור ותקווה לעולם, ומצד שני, אולי היא יודעת שאנחנו גם הראשונים שיכולים לקבל איזה כדור לראש, כי זה מה שלפעמים עושים לשליחים?