להתבגר ולהתגבר: ביקורת האלבומים של הג'ירפות, ירמי קפלן וערופי שפתיים

התבגרות ומעבר פאזה הם עניין מסובך גם מבלי להכניס רוקנרול לתוכם, וכשמשפט כמו "רמי מואשם באחזקת סמים קלים" הוא סימן ההיכר שלך, הבעיה מסתבכת פי כמה. לכן, עם צאתו של "אין כניסה לפילים", אלבומה השלישי של הג'ירפות, קשה לתפוס שהרכב הנונסנס-שירה-גאונות הזה פעיל למעלה מ-15 שנים, כשמאחוריו מאות הופעות ומאות אלפי בקבוקי בירה שחיסל הסולן וכותב השירים גלעד כהנא לפני אותן הופעות.

מכיוון שקשה לתפוס שמימד הזמן מפעיל את כוחו גם על הרכב תלוש מהמציאות כמו הג'ירפות, התגובה הראשונית ל"אין כניסה לפילים" היא תהייה כמה קרטונים גירדה הלהקה במסעה להודו כדי לחזור מאולחשים, רפים, שקטים וחסרי ניצוץ.

ללא ההברקות המידיות של כהנא נוסח "לכת", "גג" ו"חייב לשכב" מהאלבום הקודם (וכל שכן "זזה בדאווין" מהבכורה), "אין כניסה לפילים" נשמע כמו אלבום של להקה שלא נותר בה כוח למאבק ההישרדות שתעשיית המוזיקה הישראלית דורשת מהלהקות שפועלות בתוכה; עם סאונד מיושן, קשקושי הודו ("לא יודע למה זה קורה לי" ו"What is Karma") והרבה יותר מדי אוויר. בשליפה ראשונה, נראה שרק מונולוג ארוך של כהנא כנהוג בהופעות של הלהקה יכול להציל את העסק.

אך כמו שלהקות חייבות להתבגר, כך מאזיני הג'ירפות חייבים להתבגר איתם ולתת לאלבום המרתק הזה לחלחל: לקלף עוד שכבה ועוד שכבה מהכתיבה של גלעד כהנא ולגלות שם לא רק שיכור מגניב שמסתובב בתל אביב כאילו הוא מאיר דיזנגוף; כהנא 2010 הוא אבא לילדה, שכושר האבחנה שלו כלפי הטיפוסים שמסתובבים בינינו - ורובנו ממש משתדלים שלא לשבת לידם באוטובוס - רק משתכלל.

"מוזס" לדוגמה, שיר על עגלון שמכה את הסוס לעיני בנו הנסער, הוא אחד הטקסטים המרגשים ביותר שכתב כהנא בכל הקריירה שלו; "בקיץ הוא מציל" מתאר אנקדוטה שחולפת ליד כולנו בזווית העין כאילו כהנא הוא למעשה האינפוזיה של גיבורי השיר; "רע לה עם הקיץ" הוא שיר אכזרי על הבחורות שלא מסובבות את הראשים בים, אבל גם להן מגיע שיר של גלעד כהנא. האלבום החדש של הג'ירפות מבשר שאין כניסה לפילים, אבל הוא גם מונע כניסה מאנשים שבטוחים שמוזיקאים לא רק חייבים לספר את אותה הבדיחה פעמיים, אלא לעשות את זה 15 שנים.

*הג'ירפות, "אין כניסה לפילים" (הוצאה עצמית, הפצה: היי פידלטי)

אפרופו שינוי והתבגרות, "הזמן האבוד" של ירמי קפלן, אלבום האולפן האחרון שלו שיצא לפני לא פחות משבע שנים, היה מושלם לז'אנר: קפלן לקח צעד אחורה מתדמית "הדפוק הזה" שהופך קערות צ'יפס בקהל והציג את דמות האבא-בעל בגרסה לא דביקה ומזעזעת, כפי שהיה בימי "קולה וברה" או "לרע ולטוב". אז, עם שירים כמו "האש בעצמות" וכמובן "תתחיל מאפס" המעולה, קפלן נראה כאילו כל משבר הרוק הישראלי של דור הניינטיז חלף מעליו והוא אולי לא בדרך למיליונים, אבל אמנותית – מצבו טוב מאי פעם.

שבע שנים אחרי, נדמה שחייו של קפלן סיפקו לו חומרים לאלבום שיהיה לפחות באותה הרמה: הוא הספיק להתגרש מאשתו ואם ילדיו, לחפש מי שיעזור לו לממן את האלבום ונראה שכל מה שנראה קשה בעבר, הפך לכמעט בלתי אפשרי באקלים התרבותי של ישראל 2010.

אכן, רוב השירים ב"חשק" ("ראש השנה", "חשק", "בואי נברח" ועוד ועוד) הם בשירי אהבה נכזבת-מבוגרת, של אנשים שראו אחד את השני במצבים הכי אינטימיים ולנצח יהיו שותפי גורל, אבל הבינו גם שצריך להמשיך הלאה. במובן הזה, כיף לראות שקפלן לא מחפף דבר ושופך את הלב על חוברת הטקסטים המעוצבת היטב של האלבום.

אבל "חשק" הוא אלבום שיכול לבוא לפני "הזמן האבוד" ולא אחריו. "הזמן האבוד" היה האלבום המהודק ביותר שקפלן הוציא בקריירה שלו, ללא שיר אחד מיותר ובעטיפה מוזיקלית שהלמה רוקר שלא רוצה לשים את האצבע על הדופק, אבל עדיין יודע איך להזיז את הלב. ב"חשק" חסר מגע הזהב ששמר עליו עד כה, זה שהביא לו שירים כמו "מודדת" או "מדוע לא באת" בשנים הראשונות ו"אני אשתנה" ו"ראשון-שבת" בשנים מאוחרות יותר. לצד זאת, ההחלטה לשבץ שיר של אשתו לשעבר של קפלן ("עוד יהיה לך"), נטולה כל הקשר למה שקורה באלבום, נשמע כמו סעיף בהסכם הפרידה ולא כמו בחירה אמנותית נבונה.

קפלן הוא עדיין מגיש נהדר, ווקאליסט שהאזנה אליו אחרי תוכנית של "כוכב נולד" בעונה הנוכחית מוכיחה עד כמה עדיף לחפור באדמת הבזלת של הרוק הישראלי בידיים חשופות מאשר לבזבז את הזמן על יובל מרון; אך אפשר ואפילו חובה לצפות מירמי קפלן (שיהיה בשנה הבאה בן 50, מי היה מאמין) להוציא פשוט אלבום יותר טוב.

*ירמי קפלן, "חשק" (הוצאה עצמית, הפצה: NMC יונייטד)

בין המופשטות של גלעד כהנא והישירות של ירמי קפלן, אפשר לתאר תהליך התבגרות גם בדרך של ערופי שפתיים, הרכב האינדי מבית פית/קית שהוציא באחרונה את "אל המדרון", אלבום הבכורה שלו לאחר מספר שנות פעילות. סולן ההרכב, אלעד זאב, הוציא בעבר אלבום סולו בשם "אל תפחד מהמחשב", שעבור חובבי האינדי הישראלי קשה שלא לכנותו "בלתי נשכח" או כל סופרלטיב שנהוג להצמיד לאלבום שבעקבותיו אתה יודע, שאם תכיר מישהו שאוהב אותו כמוך, אולי תהיו החברים הכי טובים בעולם.

מה שעושה את "אל המדרון" לאלבום שישראלים צריכים להיות גאים על שיצא תחת הטייטל "מוזיקה ישראלית" הוא דרך הביניים שזאב מצא בין טקסטים פשוטים עם דימויים ישירים לרבדים העמוקים ביותר אליהם המוזיקה מסוגלת לחדור.

כמו אבות המזון הגדולים של ההרכב הזה, פייבמנט וסוניק יות', זאב וחברי הלהקה (ביניהם יוני כדן הנהדר ממורה-חיילת ואריאל קליינר, לשעבר מפרויקט הגומיה) הם ילדים חכמים שמנסים להתרגל לחיים אחרי הגיל שבו אתה צריך לקחת אחריות על עצמך ועל העולם שלך, להתפרנס ולפעמים גם לוותר. משפט כמו "אני לא מזיק לאיש וניסיוני מלמד אותי/זה מה שעושה אותי מסוכן", הוא משפט שלוכד בתוכו כל כך הרבה מרוח הזמן התאגידית, החנפנית והצבועה של המאה ה-21, שקשה שלא לרעוד כשמאזינים לו על רקע הגיטרות העדינות של כדן.

אבל זו רק דוגמה אחת מאלבום שהוא כנראה הריליס הטוב ביותר של הלייבל פית/קית, שעולה כאן רמה באיכות ההקלטה והפקת המוצר. "אל המדרון" הוא האלבום שאתה מקשיב לו בערב, אחרי יום עבודה ושואל את עצמך האם אתה נמצא במקום אליו רצית להגיע בחייך. האם הפכת ל"קהל היעד", השיר המדהים באלבום שבו הייאוש של זאב מתגבר מלחשה לצעקה מהדהדת שתוהה באופן לא מטיף אלא מטריד, האם אנחנו עבדים של שלטי חוצות. רוב הסיכויים שכן, אבל האזנה ל"אל המדרון" היא בדיוק הסיכה בבלון הגז שאנחנו חיים בו בישראל 2010.

*ערופי שפתיים, "אל המדרון" (פית/קית)