סינדרום סדום: ביקורת הסרט "זוהי סדום"

בסצינה הראשונה בה הופיע טל פרידמן ב"זוהי סדום", הקהל באולם החל למחוא כפיים בשמחה. על פניו, מדובר במחווה סתמית ומיותרת, שהרי מה הטעם למחוא כפיים באולם קולנוע? בתיאטרון יש לפידבק חיובי השפעה ישירה על השחקן, אבל איזו מין מחווה מטופשת זה להריע לעבר חפץ דומם כמו מסך קולנוע? ועדיין, למרות שהקהל נהג בעדריות פרימיטיבית, ולמרות שכולם ידעו שפרידמן אינו מודע להפגנת האהבה, באותו רגע זה נראה כמו הדבר הנכון והטבעי לעשות.

בדיעבד, זו לא הייתה סתם תגובה אינסטינקטיבית להופעתו של דמות אהובה ומוערכת, זו בעיקר הייתה תגובה פבלובית של מעריצי "ארץ נהדרת". מבחינתם, ככה זה עובד: פרידמן נכנס, כולם מוחאים כפיים, ואוטוטו מתחילים לצחוק. ואכן, פרידמן הצחיק. הוא הצליח להצחיק לא רק בגלל שהוא באמת מצחיק (והוא אכן מצחיק), אלא גם בגלל שזה מה שהקהל ציפה לו, לזה הוא היה מוכן ומכוונן. זה היה צחוק שפשוט משתוקק להתפקע.

הקרדיט שהקהל נותן לדמויות של "ארץ נהדרת" עומד בבסיס ההצלחה של "זוהי סדום". על אף הביקורת ש"ארץ נהדרת" ספגה בעונתה האחרונה, ועל אף השחיקה הקלה של הדמויות והפורמט, עדיין מדובר בהפקת המקור הכי מצחיקה בטלוויזיה. זה לא רק הצוות המוכשר (הרי ראינו שאורנה בנאי, למשל, הרבה פחות מצחיקה בתוכניות מתחרות), זה לא רק הפורמט המוצלח (שכשל בניסיונות חיקוי), זה לא רק הכותבים המיומנים (שחלקם די זייפו בפרוייקטים אחרים). יש ב"ארץ נהדרת" שילוב אופטימלי של כל הגורמים, מעין תרכובת כימית נדירה שמצליחה לשמור על כולם בשיאם ולנצל את המקסימום מחומרי הגלם. עכשיו, כשכל ההפקה הזו נרתמת לסרט קולנוע קיצי, וכשמוסיפים לכל הקלחת הזו את מכונת יחסי הציבור המשומנת, אין פלא ש"זוהי סדום" הולך להיות להיט.

יצירת להיט זה לא עניין של מה בכך, זו משימה מאתגרת ומסובכת. ההבדל בין שובר קופות לבין פלופ הוא לעתים מזערי; לא חסרות דוגמאות של הפקות שגייסו תקציבי ענק ואת מיטב הכוכבים, אבל קרסו מעודף ציפיות. הפלטפורמה של "ארץ נהדרת" זו התחלה טובה, אבל זה לא מספיק, הקהל הוא קצת פחות מפגר ממה שאנשים נוטים לחשוב.

יצירת להיט קולנועי קיצי היא אמנות מורכבת, שחייבת לעמוד במספר קטגוריות: הסרט צריך להיות מצחיק במידה, להיראות מושקע ומרהיב, לפנות למבוגרים ולילדים כאחד, ולספק תסריט קליל אך מתגמל. מדהים לגלות ש"זוהי סדום", בדרכו האינפנטילית והרדודה, עומד בהצלחה בכל האתגרים. למה הכוונה ב"הצלחה"? צחקתי. היו קטעים מצחיקים. יצאתי מהסרט ומלמלתי לעצמי, "אין מה להגיד, היה נחמד". מי שמצפה ליותר הוא או נאיבי, או שהוא לא מכיר את הז'אנר.

את הקרדיט העיקרי צריך לתת למזג האוויר. יש משהו בקיץ שמשבש את בלוטות הטעם ומטמטם את המוח. זו לא רק השמש הלוהטת, שרותחת על ראשינו ומעוותת את החשיבה, זה בעיקר הגופות העירומים בים, צווחות הילדים שבוקעות מכל פינה ואווירת החופש המשכרת. זו עונה נטולת אתגרים אינטלקטואליים, כזו שמצליחה להפוך שיר כמו "מקארנה" לקלאסיקה. אלו ימים בהם כל שאיפותינו מסתכמות בשעה וחצי של אוויר קריר, תעסוקה לילדים ומנוחה ליגע. לא במקרה "זוהי סדום" עולה לאקרנים דווקא באוגוסט.

זה כמובן עוד אלמנט מכריע בהצלחה הצפויה של "זוהי סדום" - המקצועיות. השליטה בחומר. יש תחושה שמדובר בחבורה של אנשים שיודעים מה הם עושים, בהפקה משומנת ומהוקצעת. כבר בהתחלה נותנים טעימה קטנה מדמויות מוכרות מ"ארץ נהדרת", על מנת להזכיר לקהל שהוא נמצא במקום בטוח ומוכר. בהמשך מצליחים לשלב בין בדיחות סלפסטיק מפגרות להומור מעט (עם דגש על מעט) יותר מתוחכם עבור המבוגרים, כולל כמה רמיזות מיניות בוטות. השילוב של מוטי קירשנבאום מעניק את ההילה הרצינית-ממלכתית, התפאורה מושקעת, האיפור כמו תמיד מדויק ולפני הכל, מופיעים שם דב נבון, טל פרידמן ואסי כהן. אין מה להגיד, הם חבר'ה מצחיקים.

אם במקרה אתם מרגישים פה פרגון מאולץ, או כזה שלא ניתן בלב שלם, הרי שאתם בהחלט צודקים. אחרי הפמפום המוגזם של הסרט, ואחרי שהוא שווק בכל פינה בצורה כמעט כפייתית, "זוהי סדום" עורר אנטגוניזם עוד לפני שהוא יצא. האינסטינקט הראשוני הוא לצפות במוצר הבינוני הזה ולתהות על מה כל הרעש, אבל העובדה שאפשר להגיע לסרט ממורמר וספקן ולמרות זאת להצליח לצאת ממנו מחויך, רק מדגישה את ההישג שלו. הוא עדיין ארוך מדי, הוא עדיין מטופש להפליא ולפרקים אף מעייף (אנחנו רגילים לנוח בפרסומות בין מערכון למערכון), אבל בסופו של דבר הוא עושה את העבודה. היה ממש נחמד.