בעשר השנים האחרונות משמש ערוץ ביפ כבית הספר המרכזי ליצירת קומדיה ישראלית. יובל סמו, אלי פיניש, טל פרידמן, מולי שגב, אבי נוסבאום, שי גולדשטיין, עידו רוזנבלום, אורי חזקיה ושחר חסון הם רשימה חלקית של בוגרי האוניברסיטה הזאת, יוצרים שהגיעו לביפ ללא הרבה ניסיון וכיום הם מהשמות בולטים באגף הקומדיה של הקונסנזוס בישראל.
למה זה? כי ביפ הוא המקום היחיד שגם נותן ליוצר הקומי לעשות את מה שהוא מאמין בו, וגם נותן לו מספיק קהל כדי לקבל את הפידבק הנחוץ בשביל לשפר ולדייק. כי סביבת העבודה בביפ היא חיובית, מאפשרת ומעניינת. מצד אחד, יש בה חוסר רצינות ומצד שני היא סמל למקצועיות מרשימה. מצד אחד יש בה דרישה למצוינות ומצד שני קיימת בה נכונות לתת ליוצר לטעות ולתקן.
אבל מעל לכל, בביפ תמיד מחפשים לעשות משהו אחר, משהו חדש, משהו שאין, את הדבר המצחיק הבא. למרות שביפ הוא הערוץ הפופולרי ביותר של חברת HOT ולמרות שתקציבו קטן מרוב ערוצי המקור האחרים, HOT הודיעו כי ברצונם להוריד את ביפ משידור.
כפועל יוצא, הבוגרים שמסיימים בימים אלה את ה''לימודים'' בביפ - ביניהם ניתן למצוא את יובל שגב (יוצר "בובי ואני"), שי שטרן ("אל תשאל"), ישי אוחיון (במאי ויוצר "האזרח קופטש"), טל ונועם (שני צעירים שיצרו את "סיימון"), תום ואור (יוצרי "אחמד וסלים") ועוד, הם כנראה האחרונים ברשימה המפוארת הזאת.
בשבוע האחרון הוצפה רשת האינטרנט במחאות של אנשים מודאגים שלא רוצים להיפרד מהערוץ שהפך בית ליצירה קומית ישראלית, מקורית, מכל הסוגים, גבוהה ונמוכה, חכמה וטיפשית, איכותית ועלובה, נעימה ודוקרת, חצופה ובועטת, שמותחת את הגבולות.
לכן ישראלי יקר, לא משנה אם אתה מנוי להוט, ל-yes או לא מנוי בכלל, גם אתה צריך להיות מודאג בימים אלה. אתה צריך להיות מודאג כי עם סגירת הערוץ, נאלץ כולנו להיפרד מהמוצר הנלווה שהערוץ מייצר: היוצרים עצמם, מוצר ייחודי וחשוב. חשוב קומית, חשוב תרבותית וחשוב לעתידנו, אפילו לעתיד מדינת ישראל. כן כן, עד כדי כך. אם לא יהיה מי שיצחיק אותנו מחר, יהיה משעמם. יהיה עצוב. בגלל זה אסור שערוץ ביפ ייסגר. פשוט אסור.