טרנטה

לסדרה "טרה" היה את הכל כבר מהעונה הראשונה, חבל שיוצריה לא סמכו על הדמויות שלה ולקראת העונה השנייה הפכו את טרה לקרקס של הפרעות אישיות. לירוי שופן מפוצל

לירוי שופן
08/08/2010

מופע מתחסד של קריקטורות או פירוק מתוחכם של תרבות האמריקאית? משחק מרשים של טוני קולט כאישה בעלת פיצול אישיות או מחוות גסות של זהויות מוקצנות? סדרת הדרמה טרה (United States of Tara), שעונתה הראשונה מגיעה לסיומה בימים אלה בארץ, אינה זוכה לתמימות דעים. מצד אחד, הסדרה זכתה בשלושה פרסי אמי והיא מיועדת לעונה שלישית. מצד שני, הוטח בה לא פעם שהיא מציגה דמויות שוליים כדי לתת תוקף דווקא את הנורמה. במילים אחרות – מי היא טרה?

זו בוודאי השאלה החשובה ביותר, והמתבקשת ביותר, בסדרת טלוויזיה שהגיבורה הראשית שלה סובלת מריבוי זהויות. וכיאה לשאלות גדולות, היא אינה נענית באופן מוחלט,והחיפוש אחר התשובה משמש כאותו דלק המניע את ההתרחשות. בדרך הזו, עם כל אישיות חדשה הנחשפת בזהותה של טרה - מנערה חשקנית בת 16 בשם T, דרך אליס הרפובליקנית משנות החמישים, ועד באק, פליט ויאטנם חובב אופנוענים גס-רוח - נחשפים מימדים שונים בחייה. בין היתר היא מתגלה כגברת פרברים החיה בקנזס עם משפחתה, המורכבת מבעל ספק-נאמן, נערה מורדת ובן גיי בעל גינונים אריסטוקרטיים ונטייה ללבישת חליפות צמר באמצע אוגוסט.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

וואלה! אוכל בשיתוף יכין
ייצוג פרוע של רכיבים באישיות הקולקטיבית האמריקאית. מתוך העונה השנייה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כחומר עלילתי, זוהי קרקע פורייה למדי, שמייצרת לא מעט רגעי קיצון – כמו באק המפלרטט עם כל אישה אפשרית או אליס המנסה לשטוף בסבון את פיה המלוכלך של בתה המתבגרת - שמטשטשים את הגבול בין קומדיה בלתי אפשרית לדרמה קלסטרופובית מוחצת. אבל מעבר לבידור הרגעי (והרי יש משהו ממכר בלראות שחקנית אחת מבצעת ארבע דמויות) טרה מעוררת התנגדות שמקורה באי נוחות של הכרה בסטיות. עיצובן המגוחך בכוונה של הדמויות - וכאן נספרות גם הדמויות של בני משפחתה - נעוץ בעובדה שכל אחת מהן היא ייצוג פרוע אחד של רכיבים באישיות הקולקטיבית האמריקאית.

כמו שאפשר להסיק משמה, המקשר בין המצבים הנפשיים של טרה לארצות הברית, הסדרה היא קליידוסקופ של חלקים הקיימים בתמונה הגדולה: מקלישאת האישה המושלמת של שנות החמישים, המתגלה כמופרעת בעלת יכולות חשיבה מוגבלות, ועד שאלות של זהות מינית, שנמצאות בשטח גם אם מתעקשים שלא לדון בהן. דווקא שטחיות הדמויות של טרה, והייצוג הקריקטוריסטי ארכיטיפי שלהן - הן הכוח האמיתי של הסדרה.

חיים גם מחוץ למסך הקטן. מתוך העונה השנייה.(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מטרה עצמה ועד ילדיה, כל פרט הוא קול אחד, כמעט סטריאוטיפי, שהתפצל מתוך זהות גדולה יותר ומוכרת היטב בתרבות הקרובה. אבל מה שעושה בסדרה את ההבדל, הוא שאותם קולות שוליים ניצבים אחד כנגד האחרים, כמקבץ של פסיכוזות חברתיות. לא רק שעוצמתו של כל אחד מהקולות גוברת, אלא שנוצרת פוליפוניה של קולות לא נורמטיביים, המאזנים בסופו של דבר אחד את השני. מתוך חד-המימדיות המגוחכת והשטוחה עולה עולם דינמי ומעמיק, כזה הבורא מצבים ואינטראקציות אנושיים ולא דמויות מסוגרות בעצמן. לטרה, וזהו סוד כוחה, יש חיים מחוץ לעצמה ומחוץ למסך הקטן.

התוצאה היא חמלה כלפי עצמנו, המזכירה במידה מסוימת את סך התחושות העולה מסרט הקצה שורטבאס. וגם נחמה, שמקורה בהכרה בספקטרום ההופעות המוקצנות המגולמות במצב האנושי, אשר מופרכות ככל שתהיינה, יש בהן יסוד חמקמק אך משותף לכלל.

נפלה למלכודת של מאמץ יתר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כמה חבל, שעונתה השנייה של טרה נפלה למלכודת מאמץ יתר, ולא מצליחה לשחזר את הברק הפריך של העונה הראשונה. נקודת ההתחלה היא מספר חודשים לאחר סיום העונה הקודמת, כשטרה עצמה נמצאת בטיפול תרופתי שאמור למנוע את פיצול האישיות שלה. כתוצאה מהשיבה לנורמאליות, הטלטלות בחיי המשפחה פוסקות, לפחות בפרק הראשון: קייט, בתה של טרה, מסיימת את בית הספר; מרשל, הבן, מגלה רבדים חדשים במיניות שלו; ומקס, בעלה של טרה, מצליח סוף סוף לעבוד כמו שצריך. כמובן, שהיציבות מחזיקה מעמד עד הפרק השני, ואט אט שב פיצול האישיות ואיתו הדרמה המתבקשת (כולל זהויות ודמויות נוספות).

הדבר הבולט ביותר, מעבר לשינוי החריף והרע באופן בו היא כתובה, הוא שהסדרה נעשתה מודעת לעצמה. ככזו היא מתעסקת בפיתוח מלאכותי של החומרים שהביאו לה כביכול את הצלחתה הראשונית. כך לדוגמא, הפיצולים האישיותיים של הגיבורה הופכים דרמטיים יותר, נעשים לקרקס פורנוגרפי לשם השעשוע, ולא מרחב המזמן אינטראקציה והתמודדות בין טרה לזהויות שלה ולבני משפחתה. גם הדמויות המפוצלות עצמן, שמראש לא נועדו להיות מפותחות כדמויות 'רגילות', הופכות ל'מלאות' ולכל אחת מהן מוצמד סיפור רחב היקף.

אינדיווידואלים משעממים ומלאי חשיבות עצמית(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מכאן, מדובר בכישלון מתמשך. הניסיון לשכלל את הדמויות, לשחרר אותן מהפלקטיות הכביכול מגבילה שלהן, ולהפוך את רכיב הזהות השטוח של כל אחת לעולם בפני עצמו, יוצר מחזה מגושם. באופן פרדוקסלי, המרקם האנושי העדין שנרקם בעונה הראשונה והפך למצב חברתי מעורר הזדהות הבנוי משברים, הופכות הדמויות למקבץ של אינדיווידואלים משעממים. הפוליפוניה, שהייתה עיקר מקור העניין בעונה הראשונה, פשוט מתפרקת למונולוגים מלאי חשיבות עצמית. טרה, נכון לעכשיו, ידעה את עצמה לדעת.

  • טרה
  • טוני קולט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully