אם המטאל היה האיסלאם, העיירה וואקן שבגרמניה, בה מתקיים פסטיבל המטאל הגדול בעולם, היא ללא ספק מכה. כל מטאליסט שפוי חייב לעלות לרגל (כלומר לטוס, בטח בחום הזה) לוואקן לפחות פעם אחת בחייו, יש כאלה שנוסעים לשם בכל שנה, בדרך כלל, הם מחכים לרגע הזה - כל השנה. בכלל, יש לי תיאוריה שאומרת שיום אחד המטאליסטים שבאים לשם פשוט ייקחו פיקוד, יכריזו עצמאות על המקום ויקימו שם מדינה.
בפעם האחרונה שהופענו שם, ב-2006, זה היה לא פשוט, בעיקר בגלל התאריך: שלהי מלחמת לבנון השניה. בזמן שחיילים שלנו נהרגו בשדה הקרב, אנחנו עמדנו על הבמה והקפצנו עשרות אלפים, בגרמניה, שהיא מקום טעון בפני עצמו, ושרנו מילים כמו "עושה שלום במרומיו" או "בכל זמן עזור אל נורא", חמשת דגלי ישראל בקהל הוסיפו כמובן לצמרמורות שלי. 4 שנים עברו מאז והעולם עדיין בצרות: הסיפורים משתנים, הנסיבות הן אחרות, מנהיגים מתחלפים אבל המצב הוא אותו מצב והמוזיקה בשלה, ממשיכה לנגן.
הפעם שודרגנו ושובצנו להופעה על הבמה המרכזית של הפסטיבל. מדובר בלא פחות מכבוד מלכים, מכיוון שעל אותה במה ממש ניגנו השנה להקות כמו מוטלי קרו, סלייר ואיירון מיידן. במתחם הפסטיבל הענק יש עוד 3 במות ושמחנו גם לפגוש להקה ישראלית נוספת Missing In Action, שהתחרו על אחת הבמות בתחרות המטאל באטל וייצגו את המדינה בהמון כבוד.
אל תפספס
המון חוויות מעניינות עברו עלינו במדינת המטאליסטים את אחד הראיונות שלנו עשינו על בר מעופף, וכשאני אומר מעופף אני מתכוון לכך שזה בר שממריא לגובה של כמה מאות מטרים מעל לכל מתחם הפסטיבל. כך, שאנחנו מעל לעשרות אלפי אנשים, בשעה שלהקות מנגנות על הבמות, שתינו ייגר ועשינו ראיון לאיזה מגזין. פשוט חוויה. משם המשכנו לבק סטייג' המפואר, למה מפואר?
אני מבקש לא לצחוק עלי - בעיקר בגלל השירותים. אם אנחנו רגילים לשירותים כימיים מסריחים באירועים גדולים, שם ראיתי את השירותים הניידים המפוארים ביקום. זה היה ממש כאילו לקחו שירותים של מלון הילטון ופשוט שתלו אותם באמצע שום מקום: מסכי וידאו, די וי די, ברזים טלפתיים, מה לא הלך שם? ממש כל 5 דקות רציתי ללכת להשתין בשביל לחוות את זה שוב. אם זה לא מספיק, אז בנוסף, חברי הלהקות שהופיעו בפסטיבל קיבלו מסאז' חינם ממעסה מקצועית לפני ואחרי ההופעות.
אל תפספס
רגע ההופעה מגיע, עלינו לבמה ויש שם ים של אנשים. אני מרגיש שעובר עליי שם משהו מטפיזי. מכירים את זה שלפעמים בסרטים יש קטע כזה, ברגע מאד חזק, נעלם לו הסאונד והכל הופך למעין הילוך איטי כזה? זה מה שעובר עלי ברגעים הראשונים. ואז בשניה אחת, בבום, אני חוזר למציאות, הסאונד של המוזיקה והקהל נוחת לי על הפרצוף כמו איזה צליל של סטירה מתוך הסרטים הערבים של שנות השמונים, "סטטטאאאאחחח!!".
ומשם זו קרחנה אחת גדולה, עם המון דגלים של מדינות שונות ו-6 או 7 דגלי ישראל. הקהל משתף איתנו פעולה, וזה הופך את ההופעה לחגיגה אחת גדולה של ריקודים, מחיאות כפיים בקצב, קפיצות ו"crowed surfing".
מעט אחרי ההופעה הלכנו לסשן חתימות למעריצים, שם פגשנו אנשים מכל העולם, כולל ערבים מדובאי וירדן, איתם התחבקנו כאילו למדנו יחד בבית ספר עממי. כמובן שהיה מרגש גם לפגוש מעריצים דרום אמריקאים, אירופאים וכמובן כמה אחים מהבית.
עכשיו אנחנו בדרך חזרה הביתה, לא מספיקים לנוח וכבר מתכוננים ליעדים הבאים ולא חסר כאלה. אז מה הלאה? עוד שני פסטיבלים החודש, 30 הופעות בארה"ב בספטמבר, 25 הופעות באירופה בנובמבר, והנה סקופ - ההופעה הבאה שלנו בישראל תצולם לדי.וי.די הראשון בתולדותינו.
ויהי אור,
קובי פרחי.