בשלב הזה של העונה, "הישרדות" אמורה להיות בשיאה, אך לצערנו נותרנו באי עם חבורה של פקאצות ופסיכופטים. אלה הימים בהם המתח אמור להשתולל, כל הקלחת המטורפת באי אמורה לרתוח וכל יתרונות הז'אנר אמורים לבוא לידי מיצוי אופטימלי, אך היעדרותו של דן מנו הותירה חלל בתוכנית שקשה לראות כיצד יתמלא. לנוכח שבעת השורדים האחרונים שמסתמנים כהתאגדות מקרית של טיפוסים חסרי כריזמה - אין מנוס מלהסיק שההפקה אינה מתערבת בנעשה כפי שמייחסים לה. העובדה שאחד מהמתמודדים (בין אם זה הקלפטע, הבכיינית, המטורף או הדביל) ייצא מכאן עם מיליון שקל, היא בעיקר מקוממת. כל שנותר זה לבהות בהם בפנים קפואות ולתהות אם הם אכן יותר פתטיים מצופיהם.
אבל בכל פעם שנדמה ששקיעתה של "הישרדות" היא בלתי נמנעת, מגיע הרגע שבו הכל מתנקז לסצנה אחת פשוטה, שמייצרת שיאים רגשיים שאפשר להגיע אליהם רק בריאליטי שמלקט את השוליים החברתיים. ברגעים האלה המצלמה עדיין בולטת בנוכחותה, אך קורבן הריאליטי כבר שקוע כל כך ב"מציאות" שנוצרה סביבו, עד שהוא כבר מתקשה להבחין מה אמת ומה קיטש. זה הרגע שבו ההיכרות מעמיקה עם הדמות סוף סוף נושאת פרי, ומה שמהצד אולי נראה תרחיש טבעי ובנאלי, עבור המעורים בדבר מתגלה כמסעיר. מי שפספס את הפרק אמש (ובחר לעשות דבר מה מועיל בחייו), נספר שהכוונה היא לשיר שחיבר מקס שפקס לבתו היפהפייה קים, שיר סנסציוני שטלטל את נפשו של כל צופה בעל מודעות עצמית.
עבור מדוכאי החיים שעוקבים באדיקות אחר "הישרדות", המפגש של המתמודדים עם בני משפחותיהם בפרק ששודר אמש (ראשון) היה די מעיק, אך היווה תוספת מידע קריטית. "אמור לי מי אמך, ואומר לך מי אתה", גרסו חכמינו, וכך, למשל, מהיכרות עם גברת קפון, קיבלנו טעימה קצרה אך ממצה מהרקע שהפך את בנה הצעיר למה שהוא כיום. כמו כן, מעניין היה לגלות איך בשבקין התעמר באחותו הקטנה בילדותה אך מירר בבכי רק מלראות את העצם של הכלב שלו; מרתק היה לראות את היחסים הסמי-ארוטיים בין מירית לאחיה, וכמובן שמחנו להכיר מקרוב את אמה הצבעונית של אביגיל. פתאום הכל נראה ברור.
כאמור, כל זה לא משתווה למר שפקס האיום, שלפתע, משום מקום, דקלם שיר שכתב לבתו. למי שפספס, להלן התמלול של הקטע הבלתי נשכח: "קים הקטנה, את לי כל הרגש. קים הקטנה, את לי האושר. אהבה גדולה, כה מיוחדת, ריגוש נפלא שממלא את הלב. ילדה שלי את כל כך יפה, ילדה, את כה טובה. עוד יום בלעדייך, כמה עצוב לי. שובי אליי, נהיה שוב יחדיו. בלעדייך קימי, הכל אפור וקודר. בלעדייך קימוש, אני אומלל וחולה. תחזרי אליי קים, רק כך נהיה שוב מאושרים".
על פניו זה נראה שיר ככל השירים, אך חדי העין והאוזן שמכירים את הנפשות הפועלות לא יכלו להתעלם מהמטענים המוזרים. זה היה דקלום ארוך ואיטי, מהוסס ונחוש כאחת. לא ברור אם הוא אלתר את השיר תוך כדי דקלום, או שמא השקיע שעות בכתיבתו ועתה הוא חושף את היצירה לעולם. גם בקריאת השיר, שפקס ישב שפוף, עם שפתיו הצרובות וגופו הרזה, אך הפעם עיניו הסהרוריות בהו באוויר. לרגע הן נצצו וברקו כעיני מטורף, לרגע הן שידרו עייפות וגעגועים. הצופה התקשה לקבוע האם שפקס משדר חמלה, או שמא זעם. האם הוא חושף רגשות אהבה רכים, או שמא הוא מכין פלטפורמה לנקמה במי שגזל ממנו את המפגש עם בתו.
מעטים הם הרגעים הטלוויזיוניים שמצליחים לייצר היפנוט, מבוכה וסקרנות כאחד. שפקס, עם שילוב של אגו וחוסר מודעות, יצר בטבעיות רגע מצמרר שהזכיר שוב את מעלותיו הייחודיות של הז'אנר: יש סצנות שאי אפשר לביים ויש דמויות שאי אפשר להמציא. למרות זאת, נדמה שהסיטואציה האמיתית מאחורי הסצנה היא לא פחות סוריאליסטית: שפקס יושב על סלע באיזשהו אי בפיליפינים, מולו עומדים צלם ואיש סאונד, והוא מדקלם בפני השניים את הגיגיו המוזרים. לפעמים המציאות עולה על כל ריאליטי.