במועדוני לילה יוצא לפעמים להיתקל בברנש האידיוט. הוא רץ מבחורה לבחורה, נכנס בין חבורות ומתערב בשיחות, לא מעניין אותו כלום. הוא לא שיכור, הוא פשוט חסר בושה ובנוסף לכל הצרות הוא גם נראה מוזר, שונה באופן קיצוני מכל הנוכחים האחרים. אתם תקבלו דחייה ממישהי וזה יהרוס לכם את כל הערב, אבל הוא יספר בדיחות חסרות טעם, יקבל עשר דחיות ואיתן אולי גם סטירה או שתיים, וימשיך עד שיצליח לעקוץ. לא ברור איזו תכונה אצלו גדולה יותר כסילות או אומץ בסוף הוא ישיג את שלו ואתם תלכו בלילה בגפכם, תחשבו שחבל שאתם לא כמוהו ושבפעם הבאה תהיו מוכנים לספוג השפלה אחרי השפלה. אחרי הכל, מסתבר שזה עובד.
לאנשים האלה, שחצו מזמן את סף הבושה, קוראים אמני פיק אפ. אחד הגדולים שבהם הוא הסופר והעיתונאי ניל שטראוס, שב-2005 יצר רעש גדול בארצות הברית עם צאת ספרו "המשחק עולמם הפרוע של אמני הפיתוי". באיחור של חמש שנים, בזכות תרגומו המשובח של גיא הרלינג, רואה הספר אור גם בישראל, ואין מילה אחרת מלבד אושר כדי לתאר את המאורע הזה. במקרה הזה, כדאי להציג את השורה התחתונה כבר עכשיו: אם תקראו ותרגישו שמדובר באחד הספרים הטובים והחזקים ביותר שיצאו בעשור האחרון, תדעו שאתם לא לבד.
לשטראוס הייתה ילדות עשוקה בגזרה הרומנטית. הוא היה מאלה שלא נישקו בנות בתיכון וכל סטוץ לאחר מכן עלה לו בדם. ואז, באמצע שנות ה-20 לחייו, הוא החליט שנמאס לו להיות חנון, שהגיע הזמן להשלים את החסר. שטראוס עבר סדנאות פיתוי, למד את רזי ה"מקצוע" והפך לרב-פתיין בכיר. בספר הוא סוקר את עולמם המחתרתי של אמני הפיק אפ אנשים שמתחרים למי יש יותר גדול ושעושים הכל כדי לפצות את עצמם על השנים העגומות שבהן הפרטנרית היחידה ליחסי המין שלהם הייתה יד ימין.
נהוג להגיד על הרבה דברים, למשל דיבור מופרז או החצנה מוגזמת של מעמד כלכלי, שהם נובעים מחוסר ביטחון עצמי. גם איסוף כפייתי של נשים נכנס לקטגוריה. שטראוס הקיף את עצמו לאורך השנים בעשרות אנשים, שכפי שכנראה הבנתם, רק מעטים מהם ניתן להגדיר כנורמאליים. רובם הוכו נפשית או פיזית בילדותם ופיתחו חרדות שהתנקמו בהם במהלך ההתבגרות. הצורה היחידה להתגבר על החרדות הללו היא להצליח עם נשים והאמצעי במקרה הזה הוא המטרה. אתה לא חייב להשכיב את הבחורה, אתה לא צריך או רוצה להיות חבר שלה רק תשכנע מישהי שעד לפני חצי שעה לא ראתה אותך מעולם שנועדת לה ושאתה האחד והיחיד.
שני מאסטרים שהיו יריבים מרים השפיעו על שטראוס (שבימי הזוהר כינה את עצמו בשם המגלומני "סטייל") וסייעו לו להפוך לגדול ביותר בתעשייה. האחד הוא מיסטרי (שמו האמיתי: אריק פון מרקוביץ'), קוסם במקצועו ובן למשפחת מהגרים קנדית, שהפעיל, תרתי משמע, את קסמיו על נשים. השני הוא רוס ג'פריס, יהודי מלוס אנג'לס שעובד בשיטת ההיפנוזה ועליו בוססה דמותו של טום קרוז כגורו טי ג'יי מאקי בסרט "מגנוליה".
הרקע של השניים דומה, כפי ששטראוס לומד לאורך ההיכרות עימם. "לא קיבלת הרבה אהבה בתור ילד, אה?", שואל סטייל את מיסטרי בעמוד 65 ומקבל את התשובה הישירה "לא". בעמוד 133 הוא מתאר את ג'פריס לאחר עוד הרצאה מוצלחת: "אין ספק שהאיש הזה חטף לא מעט מכות בצעירותו... ולא מאבא אכזרי כמו במקרה של מיסטרי. הוריו של רוס היו יהודים חכמים ומשעשעים... לא, רוס חטף מכות במישור החברתי, וזה כנראה גבה ממנו מחיר נפשי כבד בשילוב עם ההקנטות הבלתי פוסקות והציפיות הגבוהות של הוריו".
יתר הדמויות לא שונות ממיסטרי ומג'פריס. הן אפלות, מתוסבכות ומעוררות רחמים, אבל הדרך שבה שטראוס חושף אותן לא מדכדכת, אלא נעה בין מבוכה לצחוק מתגלגל. כך מספר אמן הפיק אפ רספוטין כיצד התגבר על המבוכה להתחיל עם נשים (עמוד 149): "אתה יודע איך תוכל להתגבר על זה? אתה לא מתקלח או מתגלח במשך חודש, עד שיש לך ריח של ביוב. ואז אתה מסתובב במשך שבועיים בשמלה ומסכה של שוער הוקי עם דילדו קשור מלפנים. זה מה שאני עשיתי. וככה לא תפחד יותר אף פעם מהשפלה בציבור". גם מדייויד אקס לקח שטראוס תובנות מעניינות (עמודים 154-155): "הפילוסופיה שלו הייתה לעולם לא לשקר לאישה... הוא נמרח בכסא שלו כמו נתח של גבינה שוויצרית מותכת והודיע לנו: 'השקרים היחידים שאני מספר הם: 'אני לא אגמור לך בפה' ו'אני רק אמרח לך את זה סביב התחת'. לא היה נעים לדמיין את זה".
הכנופיה המוזרה הזו מצליחה, אבל כמו כל כת היא מקלפת מחבריה צלם אנוש. במשך השנים שבהן עבדו ועדיין עובדים האנשים הללו כאמני פיק אפ, הם השכיבו מאות בחורות, בדרך כלל בלי מאמץ מיוחד. הנשים הפכו עבורם לכלי מדידה בעולם התחרותי שיצרו. נהוג לחשוב, כמו במקרה של גואל רצון, שרק המסכנות והנדכאות מוצאות את עצמן בזרועות הפסיכופטים הללו, והתגובה האינסטינקטיבית לפני קריאת הספר היא "איך אפשר ללכת עם כאלה תימהונים?". אלא שהנשים שנופלות בפח הן עשירות ועניות, אמריקאיות ולא אמריקאיות, מלצריות ומרצות, בעלות סטייל ופרחות, חכמות וטיפשות, הכל מהכל. באמצעות הטכניקות הרבות שעליהן מספר שטראוס, הוא מגלה את העוצמה הרבה שיש באמנות הפיתוי, שהמתודות שלה הופכות גם בתולות ברזל ליעד בר השגה.
שטראוס אולי חושף נדבך מדרך החשיבה של הנשים שבולעות את הפיתיונות, אבל מתמקד באופן טבעי בהתנהלותם של הזכרים צמאי הכוח ואי אפשר להגיד שהוא מצייר תמונה מחמיאה. "המשחק" הוא מסע אנתרופולוגי יוצא דופן אל נפשם של גברים שעשו הכל כדי להגיע מתחתית הבאר אל פסגת המעמד החברתי. התוצאות לא מלבבות במיוחד, בעיקר אם אתה שייך למין הזכרי, אבל למי אכפת. כש-445 עמודים מרתקים משלבים צחוק, דרמה, קצת מתח, אומללות וניצוצות של גאונות, ניתן לקבוע בלי זהירות יתר שזהו הספר הכי מעניין של השנה וששטראוס אכן יצא מאסטר, לפחות בכתיבה.