חור בלבנה: ביקורת הסרט "גנוב על הירח"

ככלל, כל סרט שמופיעה בשמו המילה "גנוב" על הטיותיה השונות, הוא סרט שיש לחשוד בו באופן מיידי - אבל גם אם נניח את מערכת השיקולים ההזויה של מתרגמי שמות הסרטים בצד (לסרט קוראים באנגלית "Despicable Me", כן?) – עדיין, "גנוב על הירח" הוא סרט שיותר גונב את הדעת ממגניב אותה.

ראשית העלילה של "גנוב על הירח", המוקרן בתלת מימד, דווקא מבטיחה טובות. במהלכה, מר גרו הוא נבל מנוול, שנהנה להציק לילדים, להתרשע סתם כך, ולשמור על מקומו כנבל הגדול ביותר בעולם. הוא מעוצב בדמותם של הנבלים הרוסים הקולנועיים מימי המלחמה הקרה ומחזיק במבטא שיאשש את הדמיון. הכוכב המדבב אותו, סטיב קארל מ"המשרד" הוא נקודת האור היחידה והלא מספיק דומיננטית של הסרט. בהמשך, גרו מתחזק את מעמדו כנבל הגדול מכולם על ידי צבא של מיניונים - יצורונים צהובים, הדומים לביצי הפלסטיק שממלאות ביצי קינדר זצ"ל, והם עושי דברו ומעריציו העיקריים.

אלא שעולמו של גרו מאיים להיחרב כאשר הוא מגלה שאת מקומו עומד לתפוס נבל חדש ורב השראה – וקטור הצעיר והמעודכן (בדיבובו של ג'ייסון סיגל מ"איך פגשתי את אמא"), שלו נטייה פטישיסטית לגאדג'טים ושאר פיתוחים טכנולוגיים. וקטור מצליח לגנוב פירמידה מצרית אמיתית, ומחליף אותה באחת מתנפחת, ובכך מערער את הדימוי העצמי של הנבל הגדול בעולם.

המזימה של גרו להחזיר לעצמו את שמו הטוב (כלומר הרע), מושתתת על הרעיון לגנוב את הירח – (מכאן אתם מבינים את הדרך האסוציאטיבית לשם המציק "גנוב על הירח") – לשם כך הוא נעזר בשלוש יתומות מקסימות שנועדו לפלס את הדרך אל תוך מבצרו של וקטור כמוכרות עוגיות תמימות, ומשם הדרך לגניבת מכשיר כיווץ הירח כבר סלולה מעצמה.

כמובן ששלוש היתומות שאומצו במפתיע, מרככות את ליבו של גרו, וגורמות לו לשקול את העדיפויות בחייו מחדש. לא ממש ספוילר, אבל הסוף הוא טוב, משפחתי וכמעט נוצרי באופיו; אם נמתח מאוד את טווח הרפרנסים עד לפירגון, אפשר למקמו בין "מזמור חג המולד" של דיקנס ועד ל"הענק וגנו". העניין הוא שכל הדרך אל הסוף הטוב עוברת דרך סרט סתמי למדי.

ל- Despicable Me"", אם נתייחס לסרט בשם בו הוטבל, אין די שאר רוח כדי לספק עבור צופיו המבוגרים את קורת הרוח שבחזרה לילדות, יחד עם האקסטרה התבוני והבוגר הנדרש, כמו שהשכילו תסריטאי "קורליין"; "למעלה" או "צעצוע של סיפור 3" לעשות. האפשרויות הבלתי מוגבלות שהשימוש באנימציה טומן בחובו לא מנוצלות בשום צורה, ואפילו המיניונים - המככבים בכל כרזות הסרט כאילו הם העיקר – הם יצורונים מטושטשי אופי, חסרי ייחוד ולא מושקעים דיים.

המסקנה המשמחת דווקא מ"גנוב על הירח", היא שאי אפשר כבר להתחנף אלינו בהבטחה לסרט אנימציה בתלת מימד; סרטי האנימציה עשו קפיצת מדרגה בשנים האחרונות והפכו למדיום לגיטימי לספר סיפור שיש בו עומק, אוקיינוסי רגש ומהלכים עלילתיים מורכבים שמותירים סרטי בשר ודם רבים, הרחק מאחוריהם. "גנוב על הירח" אינו סרט מזיק בשום מידה, אבל הוא בטח לא יותר משמעותי משעה וחצי מול ערוצי הפעוטות של הטלויזיה.

גם התירוץ הגורס כי סרטי אנימציה נועדו לבדר ילדים נותר עם בלתי מספיק בתעודת העניות של "גנוב על הירח"; ממש כשם שלא מאכילים ילדים שאוהבים בג'אנק פוד, כך גם אין ממש סיבה להאביס אותם במוצרי תרבות בינוניים.