כשהמוזיקה אחלה – הכל אחלה

על פניו, התקליט השלישי של בובי קון, “The Golden Age” (MCI), נשמע כמו גירסה קיצונית יותר של “Midnite Vultures” של בק. בשני התקליטים הללו מה שיש לנו זה גמדצ'יק לבן ומתחכם, שיודע שהוא הרבה יותר מוכשר מכל האנשים הגבוהים והרגועים האלה שמסביבו, ועל כן מרשה לעצמו לטבול את הטוסיק החיוור אך החצוף שלו במימי בריכת הFאנק של פרינס. האדון פרינס – גמדצ'יק לא קטן (בעצם כן קטן) בפני עצמו – נוכח בשני התקליטים האלה כאלטר-אגו הזמני של בק וקון, ושניהם עושים בפרסונה הפרינסית, בשירת הפלסטו שלו ובמורשת המוזיקלית שלו כרצונם.

ההקבלה הראשונית בין בובי קון לבק (שלמען האמת יש בה משהו גם מעבר לשני התקליטים הספציפיים האלה, גם במקומות בהם אהבתם לפרינס לא באה לידי ביטוי בשום צורה) היתה נחוצה כדי שבכלל תקבלו מושג מיהו בובי קון, כי את שני התקליטים הקודמים שלו (הוא הוציא אלבום בכורה חסר שם ב-97' ועוד אלבום בשם “Rise Up!” אחרי שנה), היה די קשה להשיג בארץ. האמת היא שהסיכוי הטוב ביותר שלכם להיתקל בו עד עכשיו היה הקליפ שלו ל”Never Get Ahead” שנדד מ"אלטנרטיב ניישן" באם.טי.וי לתוכנית הקונספט היענו-הומוריסטית של VH1 שהוקדשה ל"קליפים הגרועים ביותר של כל הזמנים" (וזכתה כמובן לאינספור שידורים חוזרים).

אם ראיתם את הקליפ ל”Never Get Ahead”, אין סיכוי שתשכחו אותו: מדובר במעין גירסה משונה ל”ABC”, להיטם הנושן של חמישיית ג'קסון, המושר על ידי חולה נפש עם מניירות איגי פופ ועם הלוק של דוד מצמד הבידור הנודע דוד ותקווה (פיאה וטרנינג אדידס), כשמאחוריו שורה של ילדים וילדות חמודים בכל מיני גילאים רוקדים כמו בפרקי קאלט של רחוב סומסום האמריקאי משנות השבעים, כשהכל מצולם בוידיאו ואפוף באווירת לואו-טק מאזורי ז'אנר הרוק הנוצרי (נקודת התייחסות תרבותית חביבה במיוחד על קון).

בובי קון פועל כבר כמה שנים בשולי סצינת האנדרגראונד של שיקגו. אם מוכרחים להגדיר, אפשר למקם את הדיסקים שלו בחנות על מדף הפוסט-רוק ולומר שההופעות החיות שלו הן על גבול הפרפורמנס-ארט. את התדמית שלו בנה קון סביב ציר לא לגמרי ברור, אם כי משעשע, של מטיף נוצרי משוגע (יש שיאמרו מאניק סטריט פריצ'ר) עם דרשה שטנית ואפוקליפטית מובהקת. והשורה התחתונה היא שהוא עושה אחלה מוזיקה. אמנם קצת מתחכמת ויומרנית, דבר שעלול לעצבן את מי שרוצה להתעצבן, אבל בכל זאת ראויה לתואר אחלה.

בובי קון עובד עם ג'ים או'רורק (גיבור גיטרה אוונגרדי מלהקת Gastr Del Sol שהשפיע על דור שלם של להקות פוסט-רוק אמריקאיות) וג'ון מק'נטייר מטורטויז – שניהם מהסצינה השיקגואית. את התכנים שלו הוא לוקח מהמיטב של הטראש של התרבות האמריקאית (טין-אייג'רים במסיבות סמים, פונדומנטליזם נוצרי, הבי-מטאל סבנטיזי). אותם הוא מבשל עם השפעות מוזיקליות מגוונות (ג'אז, Fאנק, גלאם-רוק, דיסקו, סינת'-פופ וכו'), מעביר דרך הפילטר האלטרנטיבי של הפוסט-רוק, מוסיף כינורות (הרבה כינורות!) ומתבל את הכל בציניות המוסווית שלו. התוצאה היא עמוסה, מעניינת, קולית, ביקורתית ומצחיקה. מה שאני הולכת להגיד עכשיו כל כך מובן מאליו, שאני באמת משתדלת לעולם לא להגיד את זה, אבל במקרה של בובי קון זה באמת באמת באמת עניין של טעם.