שאפו מטולסטוי

קיצור דברי ימי הקאנון הרוסי:
ניקולאי ואסילייביץ' גוגול. א-מיני וקודח מהזיות טירוף כרוח האלוהים, נדמה שהוא ריחף על פני המים מאז ומתמיד. מופת בראשיתי. אחריו עולים לבמה איוואן טורגנייב, פיודור דוסטוייבסקי ולב ניקולאייביץ' טולסטוי. הראשון כתב הספד לגוגול, השני לעג לו בסיפוריו המוקדמים, והאחרון, מאריך הימים בין השלושה, כבר לא התעניין בגוגול. במילים אחרות - היבריס, רצח אב ומופת חדש. אחריהם עולה לבמה אנטון פאבלוביץ' צ'כוב. נהנה מתמיכה כמעט גורפת מצד טולסטוי (הוא נשאר אדיש למחזות של צ'כוב), לועג זה בסיפוריו המוקדמים לגוגול ולדוסטוייבסקי. במילים אחרות - היבריס, רצח סב, רצח אב ומופת חדש. אז עולה לבמה ולאדימיר נאבוקוב. בטוויסט עלילתי מפתיע מכנה זה את גוגול "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבה עד היום". במילים אחרות וחדשות– ענווה, כיבוד סבא-רבא, והחזרת הדיון לנקודת המוצא שלו.

וכי מה בא כל זה ללמדנו? אל"ף, כי לא רק בבדיקה ערכית ומכובדת של תמות, סגנונות ומסרים תתגלה הספרות הרוסית כמערכת סגורה ואוטונומית, שיותר מששאפה פנימה השפעות נשפה החוצה, אלא שגם מבדיקת הפיקנטריה הרכילותית של חיי האולימפוס מתברר כי הכל היה ונשאר בתוך המשפחה; ובי"ת, שהטבלה האריתמטית המחשבת את מכלול הסופרלטיבים וההשמצות מוכיחה חד משמעית כי נכון לעת הזו טוני צ'כוב הוא הגדול מכולם. והטבלה, כזכור, אינה משקרת.

אולם סביר להניח שאין פנאי להוצאת כרמל הירושלמית להתעניין בזוטות מעין אלה, מאחר ואינה חדלה ולו לרגע משצף הקצף של מלאכת הקודש המבורכת שנטלה על עצמה. לאחר שאווררה במהלך השנה שחלפה בצורה מעוררת כבוד חלק מכתביהם הפחות מפורסמים של דוסטוייבסקי וטולסטוי במסגרת הסדרה "מן הקלאסיקה הרוסית" בעריכת פרופ' דימיטרי סגל, היא מגישה עתה לקוראיה האנינים קמצוץ מתבואתו המוקדמת של צ'כוב. 32 סיפורים קצרים וקצרצרים מופיעים באסופה, פרי עטו של מי שיברא מאוחר יותר את הסיפור הפסיכולוגי הקצר, כולם פורסמו ביומונים הומוריסטיים זולים בין השנים 1880-1888, תקופה בה הרוויח את לחמו ובנה לעצמו שם בעיתונות הרוסית.

ניתן לשבח בהרבה מחמאות אינטליגנטיות ומאירות עיניים את עשיית הביכורים הספרותית של צ'כוב, אולם נדמה שיותר מהכל וקודם כל היא מצחיקה בטירוף. אלה הם ימים בטרם התעטף גם צ'כוב ברוח הפסימיזם של הספרות הרוסית של סוף המאה ה-19, בטרם התאבל בכתיבתו על עליבותה המשוועת של נפש האדם, ימים שבהם הוא עוד מצא את הכוחות להתענג מהאיכויות הקומיות המצויות בשטף האקטואליה וחיי היומיום הרוסיים, כולל הנחמה שבוודקה. וזהו ההומור שצ'כוב מכוון אליו בעצם – בידור עממי, קרנבלי, הנאה גדולה ושלמה משמות מצחיקים, פרצופים מוזרים, דמויות קיצוניות, מצבי רוח תזזיתיים ושינוי קוטבי של התנהגויות ללא כל סיבה, ללא כל קשר בין מילה למעשה. כך שבין הדפים ניתן כבר להבחין בהתגבשות תפישת האדם של צ'כוב שתאפיין את כתיבתו המאוחרת ביתר שאת – יצור חסר תכונות אופי מוגדרות, שמושפע מלחצים שהסביבה מפעילה עליו, ושפועל על פי גחמות ואימפולסים שמקורם במצוקות פיזיות ונפשיות בלתי נשלטות, בלתי רצוניות, ולעתים אף מבלי לדעת כלל מדוע.

תצוגה נפלאה של עיבוד הפילוסופיה הצ'כוביאנית לסיפור צ'כוביאני ניתן למצוא בחוליית הסיפורים המסיימים את הספר, כמו "יום הפטרון הקדוש" הנושא את שם הקובץ ו"אי נעימות" (הטוב ביותר לטעמי), שמהווים מעין גשרון אל עבודתו הבשלה והקודרת יותר. יתר הסיפורים, הקלילים יותר, שהם המסה העיקרית, נקשרים אחד אל השני בעזרת חוט שני המחדיר אל ליבם את אלמנט ההשפלה, מהות מרכזית ביחסי האנוש שבתוך החברה המעמדית הרוסית, שמבססת את האמנות הסיפורית המוקדמת של צ'כוב כאמנות מושגית של ממש. אודה ולא אבוש כי השימוש המזהיר במונח "אמנות מושגית", גם אם טרם שוכנע הקורא במלוא הטוב שמכיל הספר, מרוקן לגמרי את מחסניתי המילולית.