"גאה להיות ישראלי": ראיון עם הבסיסט אבישי כהן

אחד המראות השכיחים בפסטיבל "ג'אז בים האדום" באילת בשנה שעברה היה זה של אבישי כהן, הבסיסט המפורסם והמנהל האמנותי של הפסטיבל, במכנסיים קצרים ומעין כפכפים, כשהוא רץ ממקום למקום. אחריו נשרך המנהל האישי שלו, שנראה בקושי עומד בקצב. כהן קפץ מאולם לאולם בנמל אילת ולאחר מכן ממלון למלון כדי לוודא שכל האורחים שהגיעו לפסטיבל מהארץ ומהעולם מסודרים, כליהם מכוונים וכמובן שמארחים אותם כמו שצריך. מסורת של 22 שנים לא הפריעה לו: הוא היה צריך לוודא שכל מי שהוזמן על ידו לאירוע ירגיש שזה גם היה שווה את זה.

אם יש לקח אחד לפחות שכהן לוקח איתו לפסטיבל השנה, שייפתח ב-23 באוגוסט, זה שקודם כל כדאי להרגיע:
"למדתי שאני חייב להתנהל ביתר קלות", הוא מספר בראיון לוואלה! תרבות לקראת פתיחת הפסטיבל. "הייתי יותר מדי בלחץ וקלטתי בשלב מסוים שזה בעוכריי. השנה אני אהיה הרבה יותר קול ואתן לכולם לעבוד. כמובן שאהיה נוכח וכמובן שאתעניין בהכל, אבל גם אקח צעד אחורה".

"תראה, הפסטיבל בשנה שעברה היה עבורי ניסיון ראשון, כך שלא היה למה להשוות את זה. כאמן מופיע תמיד יש לחץ לספק את הסחורה והפסטיבל לא שונה בכך. אני כן חושב שבשנה שעברה הקו שניסינו להוביל, שעיקרו היה ליין אפ של אמנים עם נוכחות עדכנית יותר בשילוב צעירים בועטים ליד שמות מהוללים, הוכיחה את עצמה. היתה אווירה אחרת בפסטיבל. הריכוז של התשוקה וההתרגשות שהיתה בקרב האמנים הוכיחה את הבחירה בהם. אבל זה עדיין מוזר לי - אני בא ממקום של מוזיקאי ופתאום אני מנהל, כלומר לא בדיוק מנהל, אלא זה עם האחריות של האיש שבחר את אלו שמנגנים בפסטיבל הכי גדול בישראל. זה נותן הרגשה מיוחדת ומצד שני זה מוזר או זר, זה אפילו הרגיש קצת גדול עליי. אבל זה עבד כי יש צוות טוב ואני שמח שיכולתי לתרום".

"אין לי בדיוק לקחים, אבל לא כי הכל היה פנטסטי, זה יותר שייך לאילוצים – אם היו לנו ארבעה מיליון דולר, אז היינו עושים יותר. בהשוואה לתקציב שיש לפסטיבל, שהוא לא גדול כמו פסטיבלים אחרים בסדר הגודל הזה, השגנו את המקסימום, ואותו דבר גם השנה. מבחינת הליין אפ אני רוצה להגיד שזה יותר טוב, אבל אני רואה את זה כעוד טוב, לא יותר. יש גיוון היסטרי של מוזיקאים, דברים שהם לא צפויים ונדירים. יש דברים שהם ממש עד הסוף, רק מוזיקה – בלי חרטא".

ב"רק מוזיקה" מתכוון כהן לריקי לי ג'ונס, ניקי ינופסקי, המרטו פסקוואל הנערץ על ידי כהן, מאסו קצ'ה, סטפון כהן ועוד. כרגיל, הפסטיבל משופע באמנים בינלאומיים, כשבאופן אירוני השיחה עם כהן נערכת כיומיים אחרי התקפת הטילים על אילת. לדברי כהן, עד כה לא נשמעו קולות של חשש בעקבות אותה מתקפה: "אתה הראשון שמדבר איתי על זה", אומר כהן. "על דעת עצמי דיברתי עם כמה חברים בנושא ותהיתי האם אמנים יבטלו בגלל האירועים, אבל אף אחד מאנשי המקצוע לא דיבר איתי. בוא נקווה לטוב, יש דברים שהם מעלינו".

"כן, אבל מעליי זה די דילג. כשהמשט קרה, למשל, הייתי בספרד והופענו בערב והכל היה כרגיל, טפו טפו טפו. באופן מצחיק, אף אמן השנה גם לא סימן לנו שלא נבקש ממנו לבוא כי הוא יסרב ואף אחד לא ביטל. דווקא בשנה שעברה היה אמן מאוד גדול שלא נזכיר את שמו, שאמר שהוא לא מסכים עם מה שקורה בישראל ולכן הוא מסרב לבוא. אבל שוב, טפו טפו טפו".

"אני ישראלי, איפה שלא תהפוך אותי ותנער אותי. יש דברים שאי אפשר לשנות ועדיף לכבד ולחייך אל המציאות הזו. חייתי 12 שנים בניו יורק וחוויתי את כל החוויה הזו של לא להיות פה ולהצליח. ואני גאה להיות ישראלי, כי ישראל היא מדינה משוגעת, עם גאונויות ודברים קיצוניים לטוב ולרע, אבל היא מדינה אמיתית. אני מסתובב בכל העולם וישראל זה המקום עם הכי הרבה תכל'ס וזה מנצח".

"יש בישראל היצע שאם אתה מתרגם אותו למדינות אחרות, אתה מגדיל את סצנת הג'אז בעולם במאות אחוזים. יש בארץ בעבוע של צעירים שאוחזים בכליהם ומדברים את השפה ברמות גבוהות עד כדי בכי. אם אתה משווה את צעירי הג'אז בישראל לצעירים בעולם, ישראל נמצאת במקום הראשון".

"החבר'ה האלו יצרו לעצמם את הסצנה שבה הם יכולים להתפתח. הם מדברים, מופיעים, מסתחבקים ויש להם את הקומונה הזו שנקראת סצנה. אם לפני כמה שנים חרדתי לגורל ההרכב שלי, אם אני צריך פסנתרן או מתופף, היום אני ממש לא. אני מוצף בכישרונות שאני יודע שהם יכולים לעשות איתי מוזיקה".

היחס החם של כהן (40) לסצנת הג'אז הישראלית נובע מכבוד לבית בו התפתח להיות מי שהוא – אמן שחתום באחת מחברות התקליטים החשובות והגדולות בתחום (Blue Note), אבל גם זה שנכנס עמוק למיינסטרים הישראלי עם האלבום "שעות רגישות", בו שר לראשונה שירים שכתב והיה בו לא מעט מהפופ.

"הפופ תמיד היה בי, אבל הוא פרץ בשלב מאד משכנע של הקריירה שלי כמוזיקאי ג'אז", אומר כהן. "זה היה אחרי שהצלחתי לעשות רעש כנגן אינסטרומנטלי והרגשתי שאפשר לעשות עוד מעבר. עבור אנשים שמכירים אותך כדבר אחד זה היה מפתיע, אבל כאדם אינטליגנטי צריך להבין שהצדדים האלו קיימים בי מאז ומתמיד. לכן, לפעמים אני רואה כל מיני אנשים שכותבים בעיתון שקשה להם עם הצד הזה שבי וזה מצחיק אותי – אם לי אין את הבעיה הזו, למה לך יש אותה? ואז אתה מבין שלא מעט חובבי ג'אז באים כמעריצים: הם לא רוצים לראות אותך עם שיער קצר, אלא כמו שהם הכירו אותך תמיד. אבל אני נורא אוהב את זה, כי זה אני וממילא אין לי ברירה. מה שנשאר לי זה רק לצחוק עד כמה זה משנה לאנשים".

"גם מיילס דיוויס, שכמובן קטונתי לידו, לא היה בדיוק איש שקט. תסתכל על אנשים מסוימים בג'אז שפרצו קדימה - הם היו רחוקים מביישנות והיו מאד דעתניים וחריפים וקצת מרגיזים. אני לא חושב שיש משהו שמגדיר נגן ג'אז, מלבד העובדה שהוא בחר במוזיקה שיש בה הרבה חופש. בכלל, מה זה כבר ג'אז? חופש. מי שלא מוצא את החופש בג'אז, אולי פשוט לא מחפש אותו".

"מסתבר שכן, כי אני שומע את המונח הזה והוא מונח שמסתובב. תראה, יש דבר כזה שנקרא סטאר – אדם שיש לו כריזמה, איזשהו ניצוץ וגם אחריות שהוא לוקח במין תנועה שגורפת את תשומת הלב של האנשים. ג'אז נלווה לזה. הרי מה שמשנה בסופו של דבר זה שיש אנשים שרוצים את המוזיקאי ויקשיבו לו. בין אם יש 30 או 30,000 – אני שם וזה מה שחשוב לי. אבל אני עדיין מפחד שלא יבוא קהל".

"כשאני יודע שההופעה היא סולד אאוט וזה קורה יותר ויותר, אז אתה לא מפחד כמובן, אבל באירועים אחרים ברור שאתה חושש ואני מקווה שזה יימשך ככה. קראתי ספר על אלה פיצג'רלד, שהיה לה פחד במה מטורף עד יום מותה. קראתי את זה ואמרתי לעצמי שהכל בסדר. אני אדם פחדן שאין לו פחדים. אני מפחד כי הפחד הוא תנועה, כמו גבורה ואומץ לב. בלעדיו, המוזיקה לא זזה".

מיד לאחר סיום פסטיבל הג'אז, ימשיך כהן להקלטת אלבום האולפן הבא שלו, ה-12 במספר ועוקב ל"אורורה" המצליח למדי. באלבום ישלב כהן קטעים אינסטרומנטליים וקטעים מושרים, כמו "עלי גבעה" שביצעה בעבר ברכה צפירה. בין לבין, הוא גם הפיק אלבום לזמרת קרן מלכה ובעיקר סרב להצעות אותן הוא מקבל ברצף מאז "שעות רגישות".

"אני מקבל הרבה יותר פניות ממה שחשבתי", הוא מספר. "רצו שאני אכתוב שירים ואפיק תקליטים ואני אומר כמעט לכולם לא – כי לרוב אין לי זמן. כשאתה נותן את עצמך למשהו ואני מאלו שאם הם שמים את עצמם לפרויקט זה לוקח מהם המון, ואני לא מוכן להתחייב לכך. אבל הציעו לי לכתוב שיר לשירי מימון וזה נראה לי כמו רעיון גאוני".

"בטח. הרי יש שתי דרכים להגיב לזה: אחד, זה להגיד 'מה, אני ג'אזיסט, מה לי ולזה' והשנייה היא 'וואו, איזה כבוד' וכמובן שזה פאקינג אתגר. אז כתבתי ממש אתמול שיר, עם מנגינה שהתחילה אצלי עוד בצרפת לפני כמה שבועות והקלטתי על האייפון. ואז, תמי סטמרי (ראש מחלקת המוזיקה הישראלית בהליקון – ע.ש) שלחה לי טקסט שהיה יפה, אבל לא התחברתי אליו ואז גם כתבתי טקסט עם המנגינה ויצא לי אחלה שיר לשירי מימון. אני חושב שיש משהו נורא יפה בלכתוב למישהו אחר. אני לא חושב שאני אחד מהאנשים שיכולים לעשות את זה הרבה, אבל נפל איזה משהו שריגש אותי. בואנ'ה, זה יהיה שיר מרגש".