תמיד יש את הלהקה הזאת שיש לה הכל חוץ מהחומר החמקמק הזה שנקרא מזל, וסלאם וילאג' קנו את אחיזתם בהיסטוריה של ההיפ הופ כהרכב עם הכי פחות מזל שהוריד מילים על ביטים. האמת? עוד מההתחלה זה היה רשום בענק על הקירות בדטריוט.
האלבום הראשון והדי מופלא שלהם, "Fan-Tas-Tic Vol.1", יצא רק כבוטלג ואז ג'יי דילה, מפיק וחבר הלהקה שאז רק החל לקנות לעצמו שם, חתך מדרויט ללוס אנג'לס לעבוד עם Pharcyde על הקלאסיקה האלמותית שלהם "Labacabincalifornia" ולהתחיל את המסע שלו אחר הביט המושלם כחבר בקולקטיב ההפקה של א טרייב קולד קווסט, The Unnah.
דילה, אז קראו לו רק Jay Dee, לא שכח את חבריו מהתיכון בדטריוט ושנייה לפני שטרייב סגרו את הבאסטה וסיימו את מה שכונה תור הזהב של ההיפ הופ בניינטיז, שיחרר ב-98' יחד עם חברי סלאם ווילאג' המקוריים T3 ובאטין את "Fan-Tas-Tic vol 2", אחד מהאלבומים הטובים של סוף הניינטיז, שגם סימן את שובו של ההרכב הוותיק שלו לעניינים בתור היורשים לטרייב ולכל הווייב הג'אזי הזה שכולם עדיין מחפשים אחריו.
סלאם אף חיממו את טרייב בסיבוב ההופעות האחרון שלהם והעתיד נראה וורוד מתמיד לאור הביקורות שהאלבום קיבל בצדק. שמות כמו קיו טיפ, ד'ינג'לו, קורופט, פיט רוק ודיג'יי ג'אזי ג'ף בקטע בלתי נשכח, הפכו את סלאם לאחת מההבטחות הגדולות של ההיפ הופ.
עוד בוואלה!
למה בעצם? כי הסאונד שלהם היה חללי אבל כזה שהגיע ממקומות חמימים של שורשי מוזיקת הסול. בנוסף, תמיד היה בהם דגש על הבאס וסנר מחיאת הכף של דילה. גם המילים היו כאלו שרדפו אחרי הבנות והילכו על הקו הדק בין מה שמותר להגיד כדי להכניס אותה למיטה ומה אסור להגיד כדי שלא תכניס לך סטירה.
באטין, T3 ודילה לא היו אמ.סיז ענקיים, אבל הווייב שלהם היה גדול יותר מכישורי המיקרופון שלהם; וכמובן היתה שם המוזיקה - שיר מושלם כמו Climax"", למשל, יכול לעשות להרבה אנשים את החיים טובים יותר. לסלאם ווילאג' זה הרים את הקריירה ובדיעבד, היתה זו רק ההתחלה של שורת הצלחות, שכמובן הביאו אחריהן חוסר מזל שהלך והחמיר ככל שההצלחות גדלו.
קחו את "Tainted" למשל, מהאלבום השלישי, השיר תפס אפילו ב-MTV: דילה כבר התחיל לחתוך מההרכב והסכיזופרניה של באטין הלכה והחמירה והתבטאה באישפוזים תכופים. המחשבות והתקוות על מיקסום ההצלחה הפכו למחשבות ותקוות מודאגות יותר ויותר באשר למצבו הנפשי של האיש. הם אמנם צירפו את Elzhi, הראפר האמיתי בחבורה אבל המומנטום של האלבום פוספס. ואז הגיע המוות של דילה.
עוד בוואלה!
מותו של דילה ב-2006 החזיר את סלאם לתודעה, אבל שלוש שנים ואלבום בינוני אחד אחר כך, באטין נפטר גם הוא והעניין של סלאם ווילאג' נראה כסגור. אלא ש-T3, חבר ההרכב המקורי היחידי שנותר בחיים לא נתן לרצף האירועים הטרגיים במקרה הרע וחסרי המזל במקרה הטוב לרפות את ידיו. יחד עם אלזי הוא הצליח לעשות את מה שחברי סלאם ווילאג' לא עשו מאז 98' להוציא יחד אלבום מעולה מתחילתו ועד סופו.
"Villa Manifesto" הוא לא רק ניצחון גדול להרכב אינטימי כמו סלאם. הוא בשקט גם אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של השנה. בשמיעות ראשונות הוא אמנם לא מפיל, אבל כשמתרגלים לווייב שלו ויש לו כזה הרבדים המוזיקליים והמילוליים יוצאים החוצה ומנפנפים על הדרך ציפיות מחד ונוסטלגיה דביקה לימים שכבר לא יחזרו מאידך. יש כאן מוזיקה שנעשתה עם הרבה כוונה ויוצריה מונעים מהרעב הזה, שזו עלולה להיות הפעם האחרונה. במקרה של סלאם, T3 מבין זאת יותר מכולם ולכן התייחס ליצירה במלוא הכבוד, וחשוב מכך, במלוא היצירתיות.
עוד בוואלה!
האלבום הזה הוא קודם כל ההפקה. ההפקה היא מחווה ענקית לדילה, אבל כאלו לא חסרות. החל מתזמורות סימפוניות שמחייות את הביטים שלו וכלה באנשים כמו פליינג לוטוס - כולם חוקרים את הקוסמוס שדילה יצר במרווח בין הבייס דראם לסנר. ארבע שנים אחרי מותו, דילה מעולם לא היה חי יותר. אלא של-T3 יש בתים שדילה הקליט וכמה ביטים שדילה עשה בשבילם, וזה כבר ערך מוסף.
מלבד אלו, את עמדת ההפקה מאיישים תותחים מאותה חטיבת הנשמה מהחלל: Dj Hi Tek (רפלייקשן איטנרל), מר פורטר, מאדליב, דייב ווסט ובעיקר Young Rj, שחולש על רוב ההפקות באלבום ומניח ווייב שלוקח את מורשת דילה כמה צעדים לכיוון הנכון. כששומעים שירים כמו "Faster" או "2000 And Beyond", צריך לשפשף טוב טוב את האוזניים כדי להשתכנע שזה לא עוד ביט אבוד של דילה אלא עבודת קודש של Rj שפשוט עושה את זה ועושה את זה טוב. קווסטלאב, שותפו הוותיק של דילה, עזר שמה עם כמה מכות תוף וזה אף פעם לא מזיק.
עוד בוואלה!
גם בנושא האורחים, יש באלבום הקפדה על שולחן משפחתי ואיכותי. פוס דה נוס ו- Phife, החברים מדה לה סול וטרייב קולד קווסט, סוגרים עם דילה וסלאם וילאג' מעגל זן מושלם ב-"Scheming" שיר שכואב לשמוע כמה הוא טוב, וכמה טוב לשמוע אנשים שהמציאו מסוף האייטיז ובניינטיז ז'אנר בהיפ הופ (חלקם עשו את הטוב ביותר בהיפ הופ מעולם) עדיין רלבנטים וחדים ב-2010.
דה לה סול למשל, הוציאו רק לפני שבועיים שיר חדש ורוצח. פונטה מ- Little Brother, מקצוען אמיתי, מפזר את הקסם שלו ב- "Where Do We Go From Here" וקצת מדגיש את אי היותם של חברי סלאם אמ.סיז, אלא יותר חבר'ה שאוהבים לקשקש שטויות מצחיקות וקצת גסויות גמלוניות על בחורות ו-וויד. אך יש את השירים ש-T3 ואלזי כתבו על חבריהם המתים, במיוחד את "The Reunion Pt.2" שלבדו שווה את כל האלבום הזה ובו שוב Young Rj מחייה את דילה (יחד עם אחיו Illa J שמשתתף בשיר), בביט שזה קצת עצוב מרוב שזה אמיתי.
אז האלבום הזה הוא לא רק למעריצים (יש כאן כאלו בכלל?) של סלאם ווילאג' או לקופצי העגלה האופנתיים שמנכסים לעצמם את דילה. זה לגמרי אלבום לשמוע בבית, להשמיע בבית, לשים כשבאה אליך המישהי הזו שמחכה שתרשים אותה במוזיקה, לשים במסיבות שלא מחפשות את הטרפת, לשים באוזניות כשאתה רוצה לזכור למה בעצם אתה ממשיך לשמוע היפ הופ. זה אלבום שיילך איתך כמו אלו של דילה, הרבה אחרי שיצא.
לכן כדאי שתמהרו ללכת אחריו לפני שייעלם בהררי המגהבייטס המוזיקליים שמתרגשים עלינו בכל יום. כי לא בכל יום יוצא כזה אלבום, וסביר להניח שבמקרה של סלאם וילאג', כבר לא ייצא עוד אחד כזה. ככה בדיוק סוגרים עניינים.